מורן גל-און  לטייל בין דפי ההיסטוריה

לוי שקולניק (אשכול) עלה לארץ ב-1914 בשלהי העלייה השנייה ומיד לאחר הגעתו ליפו הלך לפתח תקווה לחפש אחר עבודה. כאן פגש פועלים כמוהו ואיתם הקים את 'קבוצת עבודה'. רוב הזמן העסיקו ויכוחים אידיאולוגים את הפועלים בשעות הפנאי. כאן גיבש אשכול את משנתו החברתית והמדינית שכללה גמישות ונכונות לשינויים, כושר אלתור ובעיקר פנייה אל השכל הישר. אשכול אהב יוזמה ותמיד ניסה לחדש. הוא ידע שעשייה מתוך רגש בלבד יכולה להיות הרת אסון, שכן אין בה נכונות לשינויים.

אשכול היה בין מעצבי 'קבוצת עבודה' ודגניה ב'. שני אלה נתנו לו תמיכה והרגשת שייכות. הוא ידע שתמיד יוכל לחזור אל כור מחצבתו דגניה ב' ממנה שאב כוחות חדשים. חברותו של אשכול לא באה לידי ביטוי במגורי קבע. דרכו של חבר קיבוץ בימים ההם הייתה מלאה מטלות אותן לא יכול היה אשכול למלא. האדמה הייתה כל עולמו. מים להרוות צימאונה, שדות לעבד וכפרים להקים - כפרים חקלאיים. העלייה השלישית הביאה לתנופת התיישבות שכמותה לא נודעה בתולדות ההתיישבות הציונית בארץ. המרכז החקלאי נאלץ להרחיב את פעילותו ואשכול נקרא כדי למלא תפקיד פעיל ביותר. מחאות אנשי דגניה לא הועילו ומפלגת 'הפועל הצעיר' הכריעה לטובת העסקנות הציבורית. אשכול נעדר יותר ויותר וקיבל את דין התנועה.

בדגניה פיתח את האמונה שכל דבר צריך להיעשות בהיגיון. אשכול שהיה חבר בקבוצה השתתף בויכוח פעיל שהיה בדגניה א' 'אם הקבוצות' על דרכה של 'הקבוצה'. לעומת חבריו אנשי 'קבוצת עבודה', אשכול ייצג את המרכז החקלאי והיה מאוזן יותר. הוא ציין את העובדה שלא רק קבוצה היא שיטה לגיטימית לצורת התיישבות. אשכול ראה את המושבים והקיבוצים הגדולים ההולכים וקמים והבין שקבוצה יכולה להתקיים רק אם תגיע לעצמאות כלכלית, גם במחיר של סטייה אידיאולוגית קלה לצורך התחזקות. אשכול היה נאמן בכל דרכו להתיישבות בכללותה ולא  שלל צורות התיישבות האחרות. לעיתים אפילו העדיף צורה אחרת. הכול על פי הצרכים. תחת ידיו הוקמו רוב היישובים החקלאיים בימי העליות הגדולות לפני ואחרי קום המדינה.

 

קבוצת עבודה

לאחר שעלה לוי אשכול לארץ ישראל בפברואר 1914 ועבד מזה זמן כפועל בפתח תקווה, נענה לקריאתו של מאיר רוטברג (מלך המעדר) להצטרף לקבוצה שיצאה לכבוש את אדמת קלנדיה ליד ירושלים. שם הייתה ראשית התרקמותה של 'קבוצת עבודה'. כבר בפתח תקווה חיו יחדיו חלק מאנשיה.

בראשית 1915, לאחר שלא הצליחו לעבד כראוי את אדמות הטרשים ההרריות, עברה 'קבוצת עבודה' לראשון לציון, שם מצאה עבודה בשפע. בראשון לציון נוסדה באופן רשמי 'קבוצת עבודה'. השנים הבאות עברו בצל המלחמה העולמית וניסיונה של קבוצת עבודה לעלות להתיישבות חקלאית קבועה. אשכול וחבריו התגייסו לגדוד העברי בצבא הבריטי.

קבוצת עבודה מחליטה להתיישב בחולדה ולבסוף מקבלת על עצמה לעבד בצורה קבלנית את אדמות כפר אוריה.

כתב לוי אשכול בכפר אוריה: ''קבוצת עבודה מונה כבר השנה השישית לקיומה. חבריה עבדו בבואם לארץ לפני 6-7 שנים כשכירים במושבות יהודה בהן רכשו את ראשית העבודה וההסתגלות לחיי פועל. בפעם הראשונה התקבצו בעבודה משותפת על אדמת קלנדיה (עטרות) ודילב (קריית ענבים) והיו לקבוצת כיבוש. לרגלי המלחמה עזבנו את הנקודות האלה שכבשנו והכשרנו במשך שנה של עבודה ושבנו אל מושבות יהודה לחפש עבודה ברעיון ובאמונה תמה של כיבוש העבודה במושבות. נזדמנה עבודה במקווה ישראל בתור קבוצה בעבודה חודשית. הקבוצה עברה שמה ותעבוד בכל העבודות במשך שנה. ממקווה ישראל עברה הקבוצה לחולדה לפי הצעת מרכז מפלגת 'הפועל הצעיר' והצליחה יחד עם החברים הקודמים של קבוצת חולדה להרים את העבודה לרמה מסוימת.

באה תקופת ההתנדבות לגדוד העברי. חלק גדול מהקבוצה מתנדב. הנשארים ממשיכים את העבודה בחולדה.

השתחרר הגליל. שבו החברים שעבדו שם. קיוו לשחרור קרוב של חברי הקבוצה אשר בגדוד. הוחש הצורך ביצירת נקודה מאשפת, מקבצת ומרכזת את כל החברים. לשם זה התאחדו החברים עם עוד קבוצה העובדת כיום במרחביה וקיבלו על עצמם את עבודת כפר אוריה. שנת העבודה הראשונה נגמרה. לשנה השנייה הנוכחית נשארים בכפר אוריה רק חברי קבוצת עבודה בצירוף חברים מהעולים החדשים ובתקווה כי בינתיים ודאי ישתחררו גם חברינו מהגדוד. רצון הקבוצה הוא להשתתף בפועל בכיבוש הגליל.''

קבוצת עבודה סיימה את עבודתה בכפר אוריה לאחר שכמה מבעלי הקרקע הגיעו למקום ותעו מהקבוצה לעזוב. קבוצת פועלים זו שאחריה שמונה שנות עבודה משותפת וחיים משותפים במקומות שונים ובתנאים שונים מאסה בחיי עבודה שאינה קבועה וחיפשה מקום התיישבות קבע. בין הקבוצה לבין המחלקה לחקלאות בוועד הצירים התנהל משא ומתן שהוביל בסופו של דבר למעבר לאדמות דגניה ב'.

החלום המקורי של לקבוצת עבודה כפי שביטא אותו אשכול היה להתיישב בגליל. אולם נוצרה האפשרות להתיישב בעמק הירדן ולהקים נקודה חדשה ליד דגניה 'אם הקבוצות'.

עלייתה של קבוצת עבודה על אדמות דגניה ב' לא הייתה התיישבות על קרקע חדשה. אדמות אלה עובדו החל מ-1911 על ידי קבוצה מאנשי דגניה שבאו למקום לשנה אחת והתגוררו בחווה שנקראה דגניה ב'. בסיום השנה הראשונה עזבו העובדים את המקום. חלקם חזר לדגניה וחלקם הקים את דגניה ג'.

במקום נבנה צריף עץ לעובדים וצריף מלבני חומר לבהמות העבודה. השם הארעי שניתן למקום על ידי אנשי דגניה נשאר לבסוף כשם קבוע – דגניה ב'. ביוזמת אנשי דגניה (א') חלקו אדמותיהם כך שרק שליש נשאר בבעלותם. שאר האדמות הוקצו להקמת דגניות חדשות. ב-1919 עלתה למקום קבוצה מאנשי דגניה (א') וראשוני העלייה השלישית להתיישבות ארעית. היו אלה 20 חברי 'הפועל הצעיר' מפולין שנטו את אוהליהם כ-900 מ' מדרום לדגניה. ההדרכה החקלאית הוטלה על הפורשים מעוזבי דגניה וכנרת. הם הקימו כמה מבנים ואחרי שנה עזבו והתפזרו. קבוצה נוספת הקימה יישוב נוסף – דגניה ג' אך לאחר שהרדמה שהוקצתה להם (1000 דונם) לא הייתה מספקת עזבו והקימו את קיבוץ גניגר על אדמות חווה חקלאית שנקנתה ממשפחת סורסוק (ג'ינג'ר) ליד תל עדשים בעמק יזרעאל וחלקם חזר לדגניה א'.

שני אירועים חשובים היו לאבן דרך בקורות דגניה (א'):

האירוע הראשון – חלוקת האדמה ומסירתה ליישובים אחרים שקמו לידה, דגניה ב', דגניה ג', בית זרע ואפיקים. היה זה ניסיון של אנשי דגניה להשפיע על המוסדות להביא להקמתם של יישובים חדשים בעמק הירדן בסמוך לדגניה על פי עיקרון הקבוצה הקטנה שאינה מעוניינת בקבלת מתיישבים חדשים מתוך חשש לאיבוד אופייה הראשוני.

האירוע השני – עזיבת חלק מאניש דגניה על מנת לייסד את מושב העובדים הראשון באדמות עמק יזרעאל – מושב נהלל. פירוד זה בא בעקבות ויכוח אידיאולוגי מר שהתנהל בדגניה על דרכה של הקבוצה. הדבר גרם לכאב גדול אך חלק מהעוזבים נשארו בקשרי חברות עם אנשי דגניה.

במאי 1921 התכנסו באי כוח היישובים בגליל התחתון ובעמק כדי ''להקים את התאחדות מושבות הגליל ויצירת ביאת כוח של תושבי הגליל''. לוי אשכול נבחר לנציג דגניה ב'.

מחלקת החקלאות של הוועדה החקלאית של 'הפועל הצעיר' נתנה תקציב להקמת נקודת יישוב כקבוצה ארעית. הכסף ניתן על ידי מחלקת החקלאות של ועד הצירים. הכוונה הייתה להקים קבוצה ארעית לשנה אחת. השם דגניה ב' שניתן בתחילה כשם ארעי נשאר לבסוף שם קבע.

הקבוצה עבדה של השנה במרץ. על אף הקשיים הצליחה הקבוצה לסיים את עבודתה בסוף השנה ברווח מסוים. כפי שכבר נאמר חלק מהקבוצה עזב והקים את דגניה ג'.

 

דגניה ב'

ערב יום הכיפורים תרפ''א 1920 באו אנשי 'קבוצת עבודה' לעמק הירדן ועלו על אדמת דגניה. השם הארעי כאמור הפך במהרה לשם קבע. אף כי היישובים שקמו אחר כך בעמק הירדן נקראו כל יישוב בשם חדש.

חודשים אחדים לאחר עליית קבוצת עבודה לדגניה ב' כתב לוי אשכול בעיתון 'הפועל הצעיר': '' הקבוצה מונה 25 חברים ומעבדת 1200 דונם אדמה מהם 200 דונם שטח ניסיונות בהנהלת האגרונום וילנסקי. התנאים עדיין פרימיטיביים. מים אין ומובילים אותם מהירדן בעגלה והדבר יעלה עד שלוש מאות לי''מ לשנה. המים אינם נקיים. אין לגדל ירקות אפילו לצרכי המקום ומוכרחים לקנותם בשוק.אין לגדל אספסת ובלעדיה אין קיום למחלבה. המחסור  בבניינים מכביד מאוד על החיים ועל העבודה. הקבוצה עובדת כדרכה במרץ ובמסירות. ערכה מחזור זרעים, חיזקה במקצת את המחלבה וזרעה את כל השדות בעיתם, מתחילה בגידול עופות ודבורים, תיטע חורשה קטנה באמצעיה שלה – לעמק הירדן פתרונות- בכוח ההיגיון הזה מאמינה הקבוצה כ המשקר יתבסס לשנה הבאה ומקווה לפתח עבודה מסורה ומלאת מרץ.''

על הקשיים בשנה ה ראשונה מספר יעקב אפטר מרכז הוועדה החקלאית של 'הפועל הצעיר':

''בייחוד קשה היא בעיית המחסור בבתים באקלים הקשה של עמק הירדן לבעלי משפחות צעירות עם תינוקות רכים. זוהי שאלת ביטחון חשש ההתנפלויות במקום רב הוא וחוסר בנין אבן שולל כמעט לגמרי את האפשרות להן על האנשים והרכוש. יש לגוון את המשק כי להגדיל את ההכנסה. בקבוצה שוררת הכרה שאסור לקפוץ קפיצות מהירות וידוע לה גם סוד הקימוץ השנים הקשות הראשונות.''

לוי אשכול כבר היה מנוסה בעבודה ציבורית במפלגת 'הפועל הצעיר' וכאחד מראשוני 'קבוצת עבודהק ומייסדי דגניה ב' נשא בתפקידי ציבור במשק בוועדות שונות. הנהלת הגזברות וראש צוות המשא ומתן עם המוסד המיישב קרי המחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית שבראשה עמד עקיבא אטינגר.

כל מי שנשא בתפקיד ציבורי יצא גם לעבודה במשק ולאחר סיום העבודה החקלאית המשיך שעות נוספות אל תוך הלילה במטלות הציבוריות. כאשר הוחלט להקים מפעל השקיה היה אשכול המועמד הטבעי לנהל את הפרויקט שהרי נחשב למומחה בנושאי מים עוד מהתקופה שהיה בפתח תקווה ועסק בבניית בית משאבה על גדות הירקון.

אשכול נתבע לעיתים לשליחויות מחוץ לקבוצה בעיקר במרכז הסתדרות בפועלים החקלאיים כנציג 'הפועל הצעיר'. ככל שהמשיך בעבודה הציבורית כך ראה שהמקצועיות בענפי המשק השונים הולכת וגוברת וקשה לו להשתלב בענף מסוים אלא אם יתמקצע. אשכול אהב את העבודה ובכל ביקור בדגניה ב' אחרי תקופה ארוכה של עסקנות ציבורית היה מיד הולך לעזור בחקלאות. הוא נעשה מיד חלק מהנוף, מפשיל שרוולים והולך לעבוד בעגבניות. אשכול היה גבר חזק ונחשב מלך המעדר. לימים לקח את הבכורה ממאיר רוטברג שנחשב מלך המעדר לפניו. לאשכול היה קל להשתלב בעבודות המשק וכמובן לא היה זקוק להסבר מה צריך לעשות. הוא היה רשום בתורנות המשק בסעיף של עבודות חוץ שם עבד בעיקר במרכז החקלאי.  כאשר עבד במשק היה רשום בדרך כלל בפלחה ובגן הירק.

 

בדגניה ב' התקבלו כמה החלטות שגרמו לכל התנועה הקיבוצית להרמת גבה:

1. הגדלת היישוב כדי לעזור בהרחבת המשק

זאת למרות העובדה שדגניה ב' היא קבוצה שאמורה ללכת בדרכה של דגניה א'. בדגניה א' עצמה צמצמו את היחידה המשקית בשל הרצון להישאר קבוצה קטנה כחלק מאידיאולוגיית הקבוצה הקטנה. במושב העובדים החדש אותו הקימו חלק מפורשי דגניה א' קבעו יחידת משק עצמאית לכל משפחה.

2. עבודת חוץ למשך זמן ארוך

היה זה רעיון של אשכול שנועד להכניס כסף נוסף מעבודה במשקים אחרים או במוסדות ציבוריים. הוחלט שחלק מאנשי הקבוצה יצא לעבוד בחוץ כמקור פרנסה לגיטימי במשק. הדבר לא היה מקובל במשק החקלאי הקיבוצי.

3. קבלת קבוצת התיישבות שלמה לחברות במשק

בראשית תרמ''ב נקלטה בדגניה ב' קבוצה חדשה על כל חבריה – קבוצת בוברויסק. היה זה למעשה איחוד בין שתי הקבוצות.

4. קליטת חברים חדשים לא הייתה 'מוקפדת' כמו בקבוצות קטנות אחרות.

החיים עצמם בררו והוציאו חברים שאינם מתאימים. נוהג זה עתיד לקבוע את מעמדו של אשכול בין חברי דגניה ב' ובעיקר ישפיע על קליטת משפחתו של אשכול. אנו רואים שקבוצת דגניה ב' הייתה חלוצה בהחלטות רבות שבוודאי גרמו לשאלות רבות והשפיעו על החלטות נוספות בתנועה הקיבוצית. אשכול היה בין מקבלי ההחלטות בקבוצה מתוקף היותו דמות מרכזית וחבר בכל האסיפות. אשכול היה פעיל מאוד באסיפות ודיבר הרבה. אין אזכור מפורש להחלטות שהתקבלו על ידי אשכול עצמו למעט בנושא עבודות חוץ. ניתן להסיק שלאשכול היה משקל רב בהחלטות הקבוצה. אזכור לדבריו של אשכול יש בנושאים כלכליים , ענייני כספים ואספקת מים. להחלטות אלה הייתה השפעה ישירה על דרכו של אשכול בקבוצה בשנים הבאות שכן הוא יעזוב את הקבוצה לעבודות חוץ ארוכות עד כדי עזיבה פיזית. לאשכול תהייה השפעה מכרעת בהבאת קבוצות נוספות לקליטה בדגניה ב' בעתיד (גורדוניה).

 

קדיש לוז

קדיש לוז הגיע לדגניה ב' עם קבוצת בוברויסק שהתאחדה עם קבוצת עבודה. לעומת אשכול שהעדיף לא להיות חבר עם מגורי קבע בקבוצה נשאר לוז חבר הקבוצה כל חייו והעדיף את החיים בדגניה ב' על פני המעבר לעיר לצורך פעילות ציבורית. לוז שכמו אשכול עסק בענייני המפלגה המשיך בחיי הקיבוץ לאחר שפרש מפעילות בכנסת ואפילו נבחר באסיפה הכללית לעבוד בהנהלת החשבונות  של הקיבוץ. בראיון לעיתון 'הארץ' אמר:

''אינני מרגיש שחזרתי למשקי. תמיד חשתי חלק ממנו. מיום ייסודו לפני כחמישים שנה. אין בי תחושת תסכול וקיפוח אחרי 18 שנה כחבר כנסת, ארבע מהן ביו''ר ועדת הכספים, ארבע כשר החקלאות ועשר כיו''ר הבית. תמיד ביליתי במשקי כל רגע פהוי ודרשתי לעבוד בעבודה פיסית.'' נשאלת השאלה האם יכול היה אשכול  לעסוק בתפקידיו הציבוריים ולהיות חבר משק פעיל כמו קדיש לוז או שאולי לא רצה בכך?

אשכול עסק בתפקידי ציבור עוד לפני שהצטרף ל'קבוצת עבודה' וגם במהלך הקמת דגניה ב'. תפקידיו היו מגוונים מאד ודרשו פגישות בשעות לא שגרתיות ועיסוק סביב השעון. קשה היה לאשכול לבצע את תפקידיו הציבוריים ולהתגורר בדגניה ב' דרך קבע. ב-27.5.1925 התקבל מכתב מהסתדרות הפועלים החקלאיים אל מזכירות דגניה ב' שדרש את שחרורו של אשכול  מעבודתו במשק כדי לעבוד במזכירות ההסתדרות. לפי עצת אשכול המכתב לא נענה אך אנו יודעים שבסופו של דבר נאלץ אשכול לקבל את דין התנועה ולצאת בשליחות ציבורית.

קדיש לוז לעומת זאת החל לעסוק בפעילות ציבורית רק לקראת סוף שנות השלושים וגם אז בתפקידים שניתן לחזור כמעט כל יום הביתה לקבוצה. הוא עבד במזכירות מועצת פועלי תל אביב, מזכיר חבר הקבוצות ולאחר מכן נבחר לכנסת השנייה. בכנסת השלישית נבחר למשרת שר החקלאות. ב-1959 נבחר ליו''ר הכנסת. בכל תפקידיו אלה חילק את השבוע לשלושה ימים בת''א שם התגורר אצל בתו ושלושה ימים היה בירושלים שם קיבל דירת שרד. בסופי שבוע היה חוזר לדגניה ב'. מול ביתו בדגניה ב' התפרסמה שדרת הדקלים דרכה פסעו ראשי מדונות ואחמי''ם שבאו לבקר את יו''ר הכנסת בביתו בדגניה ב'.

 

שמחה בלאס

יחסיו של אשכול עם המהנדס שמחה בלאס איש תה''ל קשורים לעבודתם המשותפת בדגניה ב'. שמחה בלאס היה תקופה קצרה חבר דגניה ב' בפועל. לבלאס היה רעיון לבניית מכונה ששותלת חיטה בצורה אוטומטית. אשכול הביאו לדגניה ב' כדי לקדם את הפרויקט וכך הפך בלאס לבן בית בקבוצה. לאחר שראה את תכניות ההשקיה בעמק הירדן תכנן בלאס את האקוודוקט להובלת מי הירדן.

היחסים בין בלאס לאשכול היו מורכבים. בסופו של דבר עלו יחסיהם על שרטון. במכתב חריף שמופיע בזיכרונותיו של שמחה בלאס תוקף את אשכול ולא חוסך במילים פוגעות ך מסיים שבסופו של דבר אשכול יכול היה להיות גדול מהנדסי המים אם רק הייתה לו ההשכלה הטכנית הדרושה.

 

הקשר בין אשכול לדגניה ב'

שנים רבות היה איש הקשר בין אשכול לאנשי דגניה ב' החבר שמעון אגין מקבוצת בוברויסק. הקשר ביניהם החל לאחר שאשכול היה מלא הערכה לשמעון אגין מכיוון שהיה הראשון שהצליח לגדל אספסת בהצלחה בעמק הירדן. אשכול אהב אנשים שעסקו בקידום טכנולוגיה. הוא דחף תמיד לביצוע פיתוחים חדשים וידע למצוא את התקציב לכך. כך נוצר ביניהם קשר העמוק שהגיע לשיאו במינויו של אגין לסגן שר הביטחון ב-1949.

לאחר שהתפטר מהתפקיד הקפיד אגין להיות איש הקשר בין אשכול לבין דגניה ב' ודאג לכל מחסורו בביקוריו בקבוצה. אגין היה למעשה איש סודו והמקורב לו ביותר בדגניה ב'. חבריו הנאמנים והקרובים ביותר מהם שאב כוח היו אנשי 'קבוצת עבודה' מייסדי הקיבוץ. חברו הקרטוב ביותר היה יוסף פרומקין (אבידר). חוש ההומור הנפלא של אשכול נתן לחברים הרגשה שאין דיסטאנס עם האיש החשוב הזה שנמצא בלה העשייה הציבורית.

פעם הגיע אשכול למסיבת פורים בדגניה ב' ולבש מעיל מרופט. כאשר עמד על הבמה וסיפר מעשייה מתאימה ניגש בחור אחד אל אסקה אגין ואמר: '' אני לא יודע מי זה אבל הוא מחקה טוב את אשכול.''

על קשריו הטובים עם דגניה ב' יעד הסיפור הבא. כאשר חזר אשכול לת''א הייתה מכוניתו מלאה תמיד טרמפיסטים. סיפרה יהודית וינר: ''נסענו בטרמפ והוא אמר: בנות היום אתן יושבות מאחור. יש לי שותפה יותר רצינית ויותר מבוגרת – עדה מימון. תוך גדי נסיעה נטל אשכול חלק בויכוח שהתפתח במכונית וכשהפנה את ראשו לאחור החליקה המכונית לצד הדרך והוא השתלט בקושי על ההגה. עדה צעקה ונצמדה לאשכול מרוב חרדה, אבל הוא היה רגוע ואמר לה: כל כך הרבה שנים אני מכיר אותך, דווקא פה באמצע הדרך, לפני הנוער שלנו, את מוכרחה לחבק אותי?''

 

משפחת אשכול והקבוצה

אשכול ורבקה מרשק הכירו עוד מימי 'קבוצת עבודה בה היו שניהם חברים. ב-1919 בזמן שהותם בכפר אורי היה אשכול פעיל ב'הפועל הצעיר' ולמעשה התגורר רוב השמן ביפו. רבקה החליטה לעבור לגור איתו לאחר שהפכו לזוג צעירים אוהבים. כאשר עלו לדגניה ב' היו כבר זוג נשוי. גם אחותה של רבקה התגוררה בדגניה ב'. לכל אחד מבני הזוג הייתה אישיות חזקה ולכן התקשו לחיות זה לצד זו ללא מתיחות. אשכול לא יכול היה לוותר על פעילותו הציבורית למען חיי משפחה. מצד שני רבקה לא יכלה לוותר על צרכיה וכל תחום פעילותה הציבורית הרחב. בראשית 1923 לאחר כמה חודשים בהם חיו אשכול ורבקה מרשק יחדיו בשליחויות באירופה  חזרו לחיות חיי משפחה בדגניה ב'. אשכול שב להיות חבר פעיל בקבוצה והתרכז בתחום הכלכלי אותו אהב. בפברואר 1924 נולדה בתם הבכורה נועה אך יחסיו של אשכול עם רבקה אשתו הלכו והצטננו עקב קשריו אם אלישבע קפלן שהלכו ונעשו שכיחים יותר.

 

אלישבע קפלן

את אלישבע פגש ב-1922 בפתח תקווה והחל מתכתב עימה, בעוד אשתו מגדלת את בתם בדגניה ב'. אשכול ניצל את נסיעותיו הרבות לירושלים במסגרת עיסוקיו במרכז החקלאי ואולי אפילו ניצל זאת כדי להיפגש עם אלישבע קפלן. חייהם המשותפים של אשכול ורבקה הגיעו לסוף דרכם.

ב-1925 לאחר שחזר לארץ מהקונגרס הציוני ה-14 בחר סופית באלישבע. אשכול היה מגיע לסופי שבוע לקבוצה וצמיד מצא עבודה במשק כדי להתחמק מרבקה. אלישבע הייתה מגיעה לעיתים לבקר אצל חברותיה בדגניה א' ובני הזוג היו נפגשים בסתר. כמה חברי משק ביקרו את מעשיו של אשכול למרות שהייתה זו נורמה שכיחה למדי במשקי ההתיישבות העובדת. רבקה הייתה חלק מ'קבוצת עבודה' שחבריה הלכו יחדיו מאז 1915. הכעס על אשכול התפרץ בעקיפין דרך ביקורת שהושמעה כלפיו על מפעל המים ממי הירדן. אשכול חש פגוע מיחס הקבוצה כלפיו למרות שידע שמדובר באנשים בודדים. אנשי הקבוצה חששו מעזיבתו של אשכול והתלוננו בפני הוועד המרכזי של הפועל הצעיר כי אינם יכולים לוותר על אשכול העתיד למלא בעתיד תפקיד מרכזי במשק. ב-1927 נסעו רבקה ונועה לארה''ב לשנתיים. אלישבע קפלן חזרה מפולין והפכה לבת זוגו הקבועה של אשכול.

בפסח תרס''ט החליט אשכול לא לבלות את החג עם חבריו בדגניה ב' כפי שנהג לעשות בכל שנה אלא להיות עם אלישבע בתל אביב. אשכול לא רצה שותפים נוספים בחג. הדבר קשור כנראה בהחלטתו של אשכול 'לעשות לביתו ולהעדיף את אלישבע. כל גיחה אל דגניה ב' הייתה מפגישה אותו עם רבקה ולכן הרגיש מועקה בקבוצה.

הפרידה כאבה לאשכול אבל אולי יותר מכל כאבה לו הפרידה מנועה בתו. באפריל 1928 כתב לאשתו לשעבר: ''רבקה'לה האמיני שהאסון גדול מאוד בשבילי. הוא מדכאני עד עפר.''

רבקה עזבה את דגניה ב' ועברה להתגורר בחולון. ב-1950 נהרגה ממכת חשמל בביתה. למרות שהיה נשוי לאלישבע אשכול קיבל את הבשורה בצורה קשה ביותר. הוא נשאר קשור לרעייתו לשעבר ואם בתו נועה. רבקה נקברה בדגניה ב'.

אלישבע הלכה בעקבות האהבה ועברה להתגורר בדגניה ב'. אולם אשכול החל מתרחק מהקבוצה בשל עיסוקיו הרבים וחש אפילו זרות למקום. ביוני 26 כתב לאלישבע: ''כנפי נקרחים ונקפאים מדי בואי לשם.''

אלישבע הייתה עסקנית פעילה במועצת הפועלים. בשל תפקידיה הציבוריים הייתה יוצאת לעיתים קרובות מהקבוצה וקשריה הרבים הועילו לדגניה ב'. כאשר קיבלה דגניה ב' את חברת הנוער הגרמנית ב-1935 הייתה זו אלישבע שסידרה את העניין עם הנרייטה סאלד. דגניה יכלה לסבול חריגים מראשית דרכה ואפשרה לחברים מסוימים לעבוד בעבודות חוץ.

לאחר שעברה אלישבע לדגניה ב' נשמרו הקשרים עם אשכול, שהמשיך לעסוק בפעילות ציבורית והתגורר בתל אביב, הודות לחליפת המכתבים שהעבירו חבריו מדגניה ב' שהזדמנו לת''א. ב-1930 החליטו אשכול ואלישבע להינשא. זמן קצר לאחר מכן נולדה בתם הראשונה דבורה על שמה של אימו של אשכול.

בשנים 33 – 34 היה אשכול בשליחות בברלין והדבר היקשה על אלישבע שטיפלה בבתם לבדה. בסופו של דבר החליטה אלישבע לנסוע לברלין ולהשאיר את דבורה לטיפולן המסור של מטפלות בית הילדים בדגניה ב'. אלישבע רצתה להשתלם בלימודי חקלאות אבל אשכול הפציר באשתו שתחזור לדגניה ב' אל בתם דבורה.  אלישבע נענתה לקריאתו של בעלה וממילא לא מצאה מקום ללמוד בברלין. היא חזרה לחיות בדגניה ב' שבעה חודשים ללא בעלה ששהה עדיין בברלין.

בסוף אוגוסט 1934 חזר אשכול מגרמניה לארץ ישראל לאחר שטיפל בהסכם 'הטרנספר' וחזר  להתמקד בענייני המרכז החקלאי.

הסכם 'הטרנספר' נחתם בין שלטונות גרמניה הנאצית לבין הסוכנות היהודית.  מטרת ההסכם הייתה לאפשר ליהודים תושבי גרמניה למכור נדל''ן ורכוש אחר, הנמצאים בבעלותם בשטחים שתחת שלטון גרמניה הנאצית, בטרם יופקע בידי השלטונות. המטרה הייתה להעביר את תמורת המכירה לארץ ישראל ובכך לאפשר ליהודי גרמניה לעלות לארץ תוך שמירה על חלק מהונם. הסכם 'העברה' נחתם בשנת 1933 כתוצאה ממפגש אינטרסים בין השלטון הנאצי שהיה מעוניין ביציאתם של יהודים מגרמניה, המוסדות הציוניים שרצו להגדיל את מספרם של היהודים בארץ ישראל, יהודים גרמניים שרצו להציל חלק מרכושם לפני הפקעתו על ידי השלטונות, ושלטונות המנדט הבריטי, שהיו מעוניינים בהשקעות הון בתחומי המנדט ובתמורה דאגו שרישיון העלייה, שהוקצה לעולה בעל הון במכסת הסרטיפיקטים שהקציב לעלייה יהודית לא ייגרע מהמכסה הכללית.

לאחר כשנה וחצי בהם לא התראה עם אלישבע אשתו שבה והתאחדה משפחת אשכול, אך לזמן קצר. בספטמבר יצאה אלישבע לשליחות של שנה בארה''ב. אשכול החל להתלבט היכן לגור ובסופו של דבר חזר לתקופת מה לדגניה ב' לבקשת חבריו מוותיקי הקבוצה. אשכול חי עתה בקבוצה עם דבורה בתו.

אשכול מצא קבוצה במשבר חברתי עמוק למרות שגדלה במספר חבריה ופיתחה משק חקלאי מגוון ומבוסס. המשבר נוצר לאחר כישלון איחוד משקי עמק הירדן וממחסור בכוח אדם רענן לעבודה במשק. אשכול נרתם מיד להוציא את הקבוצה מהמשבר. דומה שחברי דגניה מצאו להם משיח גואל שיבוא ויציל אותם. אנו רואים שבעיתות משבר תמיד יימצא החבר הוותיק שבו ניתן להיאחז. ניתן להניח שהחזרה לדגניה ב' הייתה נוחה לשני הצדדים. קשריו עם דגניה ב' לא היו רק רגשיים. כאשר יש אינטרסים שמשרתים את שני הצדדים ניתן להתגבר גם על מתחים מן העבר.

לאחר הניצחון הדחוק של מפא''י בוועידת ההסתדרות באוגוסט 1944 התמנה אשכול למזכיר מועצת פועלי תל אביב לבקשת בן גוריון. תפקיד זה לקח מאשכול את כל שמנו הפנוי ומנה ממנו להיות מעורב בחיי קבוצתו דגניה ב'. המשפחה חזרה לתל אביב ומעתה לא שב אשכול להתגורר בדגניה ב'. ביתה של משפחת אשכול ברחוב מאפו בתל אביב היה למעשה סניף של דגניה ב'. כל חבר שהזדמן לעיר היה מתארח בביתם של אשכול ואלישבע גם ללא תיאום ולעיתם כולל לינה. אלישבע נתנה יחס חם לכל חבר.

הבת דבורה נשארה שלוש שנים נוספות בדגניה ב' עד סיום לימודיה. למרות זאת המשיכו אשכול ואלישבע לראות עצמם חברי דגניה ב'. על כך אמר אשכול: ''אם ישליכו אותי מכל המוסדות אחזור לדגניה ב'.''

ב-1959 נפטרה אלישבע ממחלה קשה ונקברה בדגניה ב'. כמה שנים לאחר מותה נחנך 'בית אלישבע'. דגניה ב' הייתה זקוקה לבית תרבות משלה. לאחר פטירתה של אלישבע הועלה רעיון להקים בית תרבות של שמה במלאת שלושים למותה. ב-13.12.1963 הונחה אבן הפינה ל'בית אלישבע' שיוקם בדגניה ב' על אדמת קק''ל ונועד להיות בית עם לתרבות ולספורט, לחברי הקבוצה חניכיה ותושבי האזור. ''יהיה הבית הזה לכל הבאים מקור השראה לתרבות הרוח ולחינוך הגוף גם יחד.''

באותן נים היה נהוג לקרוא לבניין על שם התורם. אלישבע הייתה ממשפחת קפלן האמריקאית שמימנה חלק מהמבנה.גם אשכול השיג בקשריו מימון נוסף. היה מקובל לשמור סכום כסף במוסדות על שמם של פעילים מרכזיים כדי לדאוג להנצחתם. מצד אחד השם אלישבע אשכול עזר כנראה להשיג מקורות מימון אך מצד שני לא היה קם מבנה על שמה של אלישבע אם חברי הקבוצה לא היו מעריכים אותם כאדם או את פעילותה הציבורית הענפה שתרמה רבות לדגניה ב' גם כאשר אלישבע כבר לא התגוררה שנים רבות בדגניה ב'.

 

תנועת גורדוניה

קבוצת גורדוניה ג', שיצרה את הבסיס לקבוצת גורדוניה בדגניה ב' התהוותה ב-1929 בוילנה מגרעין של חברים צעירים בני 16 – 18 אשר מנו 12 איש סה''כ. מקבוצה קטנה הפך הגרעין לקבוצה בת למעלה ממאה חברים. אחרי העלייה לארץ ב-1932 ניסו חברי הקבוצה להקים התיישבות חקלאית ליד רחובות. לאחר משברים רבים אישרה מזכירות 'חבר הקבוצות' את הצטרפות חברי גורדוניה ג' לדגניה ב'. באותן שנים לכל תנועה קיבוצית היה קשר עם תנועת נוער שתהווה את מאגר כוח האדם שלה. הקיבוץ הארצי ינק מתנועת 'השומר הצעיר'. הקיבוץ המאוחד היה קשור עם תנועת 'הנוער העובד' ותנועת 'דרור'. לחבר הקבוצות לא הייתה תנועת נוער משלה ולכן פעל אשכול נמרצות כדי לקשור את תנועת גורדוניה ולשאוב ממנה כוח אדם.

פנחס לבון מזכיר תנועת גורדוניה רצה לנצל את הקשר עם 'חבר הקבוצות' כדי לזכות בפירות פוליטיים.דרך הפיכת תנועת גורדוניה למאגר כוח האדם של 'חבר הקבוצות' רצה לזכות בשליטה במוסדותיה. אשכול ידע זאת אך הסכים לשלם את המחיר הפוליטי בצירופו של לבון להנהגת 'חבר הקבוצות. לנגד עיניו הייתה הרזרבה האנושית של גורדוניה. קדיש לוז איש דגניה ב' התנגד למהלך של קבלת גורדוניה ל'חבר הקבוצות' וקבלת גרעין גורדניה ג' לדגניה ב'. כפיתרון להרחבת דגניה ב' ביקש להתאחד עם קיבוץ אפיקים, אבל דעתו של אשכול היא זו שהתקבלה לבסוף.

קבוצת גורדוניה לא הייתה אהודה בדגניה ב'. יש שוני גדול באופיין של הקבוצות הראשונות שהרכיבו שת דגניה ב' – 'קבוצת עבודה', 'קבוצת בוברויסק', 'החמישייה' ו'שיבולת'. רובם היו ממוצא רוסי בעוד אנשי גורדוניה הגיעו מפולין. העולה הפולני נחשב חלקלק, 'קומבינטור' ולא איש עבודה. עד היום הכינוי 'פולני' הוא מילת גנאי בדגניה ב'.

אשכול ולבון נפגשו בדברים שהיו במרכז הווייתם. לבון ראה בהבאת תנועת גורדוניה לארץ ישראל מהלך פוליטי ואשכול ראה את ההון האנושי. יחסיהם המורכבים של אשכול ולבון בימי 'הפרשה' קשורים קשר הדוק ליחסים בין גורדוניה לבין 'חבר הקבוצות'

 

פעילות ציבורית

על פעילותו הציבורית אמר אשכול בהצטדקות מה, שהייתה פחות מפלגה ויותר המרכז החקלאי. על רגשי האשמה שחש כלפי חבריו אשר עבדו רק במשק אמר: ''משום כך עבודתי העסקנית הייתה לסירוגין, הייתי כל פעם בורח מהמרכז החקלאי לדגניה וזה היה ידוע.''

עיסוקיו הציבוריים מנעו ממנו עבודה בענף מסוים כמו הרפת למשל שדרשה התמדה והתמחות. האפשרות שנותרה לו – סחיבת שקים ועבודה בטוריה ( שהרי היה מלך המעדר עוד מימי פתח תקווה). בסופו של דבר הגיעו חבריו למסקנה שיועיל יותר בתפקיד הגזבר. אשכול גיבש את המדיניות הכלכלית של הרבוצה וחולל ניסים בהסדרת ענייניה הכספיים במחלקה להתיישבות ובבנק הפועלים.

כבר אז התגלו באשכול הצעיר אותן התכונות אשר יביאוהו מאוחר יותר אל פעילות ציבורית בקנה מידה נרחב ואל הפוליטיקה. הללו הפכו עם הזמן לכל עולמו, אך לא לביתו. ביתו נשאר בדגניה ב' וזאת למרות העובדה שלפני שנשא את אלישבע לאישה לא היה לו חדר קבוע משלו. הוא היה ישן בחדר ששימש כמרפאה בשעות היום ליד חדר האוכל.

למעשה אשכול לא עזב מעולם מבחינה פורמלית של הקבוצה אך היה למעשה מחוצה לה. אולי הדבר נוצר בשל מעמדו כאחד האבות המייסדים מ'קבוצת עבודה' ומעמדה המיתולוגי או אולי מעמדו הפוליטי ועיסוקיו בפרויקטים לאומיים גרמו לאנשי דגניה ב' להפוך את אשכול למן 'חבר על' שאינו נתון לבחירה.

אשכול פעל כל חייו למען דגניה ב' והצליח דרך מעמדו הרם במפלגה ובמוסדות לעזור לה בתחומים רבים כגון: עזרה כספית, מפעלי מים וקניית ציוד. למעשה תרומתו של אשכול  הייתה מכרעת והייתה משמעותית יותר מכל החברים שגרו ועבדו פיסית בדגניה ב'. נשאלת השאלה האם עזב אשכול את הקבוצה משיקולים אישיים? ב-1922 החלו יחסיו עם רבקה מרשק לעלות על שרטון בשל קשריו עם אלישבע קפלן שהלכו והתהדקו. השכול העדיף להשאיר את אשתו ובתו הבכורה נועה שנולדה ב-1924 בקבוצה ולגור בעצמו בתל אביב ויותר מאוחר בירושלים.

נוח היה לאשכול שאינו גר בקיבוץ ויש להניח שבחר בכך וזאת למרות שרבים מראשי תנועת העבודה ועסקניה הפוליטיים היו חברי קיבוץ בפועל. אשכול התהדר בתואר חבר קיבוץ אך לא יישם את הדבר בפועל. יש להניח שעשה זאת בשל הקשר האינטימי לדגניה ב' ולא רצונו בשם תואר זה או אחר. בשנות העשרים והשלושים היה מכובד מאוד להיות עסקן וחבר קיבוץ. היה משהו יוקרתי התואר הזה והדבר אפילו עזר לעסקנים אחדים לשיפור מעמדם בתוך תנועת העבודה. מעמדו של אשכול לא נפגע מהעתקת מגוריו לתל אביב. נראה במנהיגי היישוב לחצו עליו שיוכל מלא תפקידים ציבוריים. משכורתו לא נכנסה לקופץ המשק ולא לא נתן דין וחשבון לגבי הוצאותיו הכלכליות.

לחברי דגניה ב' היה ברור כבר בשנים הראשונות להקמתה שאשכול ימשיך בעיסוקיו הציבוריים. בשנים הראשונות עוד היה צריך לבקש את אישור מזכירות הקבוצה כדי לשחרר את אשכול כעובד חוץ. עובדי חוץ היו דבר שכיח  בקבוצה ובסוף השנה התברר שהכסף שנכנס מעבודות חוץ עולה על רווחי המשק וזאת למרות שעברו למשק אינטנסיבי ולא רק פלחה חרבה.

אם כן היותו של אשכול מחוץ לקבוצה לא היה דבר חריג. לאחר שנפטרה אשתו אלישבע ב-1959 פנו כמה חברים למזכירות דגניה ב' בבקשה לארגן לאשכול חדר בקבוצה. בהחלטת המזכירות נתבקש נחום, חברו של אשכול לברר עימו את רצונו זה ואן יתברר שאשכול רוצה בכך תוקצה דירה בקבוצה לאשכול. היה זה צעד אנושי לאחר שרעייתו נפטרה והובאה לקבורה בדגניה ב'. חברי הקבוצה חשו כי מגיע לאיש שתהיה לו פינה חמה בצל קורתם.אשכול לא יכול היה להתנגד למחווה ידידותי שכשה אך לא ראה בביתו בקיבוץ '' מן שדה בוקר שנודף ממנו ריח של פרישה.''

ב-1.160  החליטה מזכירות הקבוצה לארגן ללוי אשכול דירה בדגניה ב'. לאחר מותה של אלישבע ראו כמה חברים את הדבר כמתבקש.

ציין שמעון אגין: ''כאן התכנסה משפחת דגניה ב', משפחת האדמה, אשר יחד עמך רקמו רקמת ההוויה ההתיישבותית והחברתית של ישראל. גדלת במשפחת ההתיישבות, גדלת איתה וגדלנו  על ידך, באנו להביע לך רגשות ידידותיים, רגשות רעים ואנו מאחלים לך ברכה בכל אשר תפנה והצלחה בכול מעשיך ידיך ורוחך.''

אנו יודעים שניתן להיות איש ציבור ואפילו בדרגה הבכירה ביותר ועדיין להישאר חבר קיבוץ. כך בחר לעשות קדיש לוז וכך בחרו אישים נוספים כמו בן אהרון, חזן ויערי. מקרהו של בן גוריון היה מיוחד שכן הצטרף לשדה בוקר לארח שפרש וצמיד שמר על ביתו בתל אביב.

בשבועות האחרונים לחייו הייתה כבר בריאותו לקויה והוא נפל למשכב. בימים האחרונים מצבו השתפר במקצת. איש לא העלה בדעתו את הפורענות המתקרבת. בימו הלפני אחרון אמר אשכול לאחד ממקוריו: ''באם אמות קיברו אותי בדגניה ב'.'' בדף השוע הופיעה הכותרת הבאה: ''חברינו אשכול ז''ל נפטר ח' באדר תשכ''ט.''

אין אזכור לתפקידו כראש ממשלה. כל הכתבות בדף השבוע הוקדשו לזכרו של אשכול. גם במודעת האבל שנתלתה על לוח המודעות של הקיבוץ נאמר שהבוקר נפטר חברינו אשכול. גם כאן היה חבר דגניה ב' ולא ראש הממשלה.

 

ראש הממשלה

מינויו של אשכול לראש ממשלת ישראל קרמה התרגשות רבה בקרב חברי קבוצת דגניה ב'.היו כאל שניבאו שאשכול יהפוך את דגניה ב' ''לשדה בוקר שלו''. כהוכחה לכך הצביעו על דירה צנועה בה נהג להתגורר אשכול כאשר ביקר בקבוצה. הדירה הייתה ב'שכונת צמרת' בקרבת שדרת הנשיאים בה גרו יו''ר הכנסת קדיש לוז ולוי אשכול. דרכה פסעו ראשי מדינות ואחמי''ם אל מעונו האישי של קדיש לוז בו נהג לאחר אותם.

המשק רצה מאד שאשכול ראש הממשלה יראה בו את מעונו הקבוע. אולי הדבר קשור לויכוח החריף שהתנהל בשנות הארבעים בעטייה של הדרישה להעביר את אשכול לפעילות ציבורית מלאה ובעצם להביא להתנתקות מדגניה ב'. המשק התנגד אך לאשכול לא הייתה ברירה והוא נאלץ לעזוב ולהישמע לדין התנועה. גם כאשר היה מגיע אשכול לביקורים במשק בעיקר בחגים לא ראו בו חברי המשק אורח לשעה אלא חבר לכל דבר.

ב-26.3.63 ערכו חברי דגניה ב' מסיבה ללוי אשכול לאחר שהתמנה לראש הממשלה.

אשכול התבטא על יחסו לדגניה ב': ''טוב להרגיש בשעה זו יד רעים. לבני אדם יכולות להיות כמה אהבות, אך זכות גדולה לאהבה ראשונה, שהיא עמוקה ומושרשת יותר מכל שאר האהבות, וזו דגניה ב' וחבריה. זה ראשית האון, בדרך ההתיישבותית, חזון בניין הארץ, אותה הרגשנו ביישוב הקבוצתי. תמיד חתך בקרבי על שבתוקף הנסיבות חל ריחוק. לא פעם בדרכי הציבורית, כשעמדה בפני בעיה, הייתי מנסה לפתור אותה בעזרת – איך היו פותרים זאת בדגניה ב'..   אכלתי לחם מתנורים רבים, אך אלוהים יודע ועד, מעולם לא נדחקתי מעניין לעניין. תמיד, לאחר שנכנסתי לעניין, היו באים ומוציאים אותי לעניין נוסף, וכך גם הפעם.''

מנקודת ראות של עיתונאי שסיקר את המסיבה לכבוד אשכול בדגניה ב', סיפר שהמשק עשה מסיבה לחבר ותיק ולא לאורח רב מעלה. כאליו חזר החבר זה עתה משליחויותיו הרבות. האווירה הייתה מאד לא רשמית מה שאפשר לחברים להעמיד תכנית אמנותית, הרבה הומור ושמחה אמיתית.

הדירה שקיבל אשכול מהקבוצה הייתה בת שני חדרים כמו כל החברים הוותיקים האחרים. בכתבה שהופיעה במעריב אמרו החברים: ''כשהוא בא לכאן, הריהו כדרכו שופע ידידות. מתכנס לצידם של חבריו, מתווכח ומתפלמס על בעיות העומדות על שומו של עולם. כשהיה שר האוצר הייתה השיחה גולשת תכופות לפסים של 'לירות וגרושים', אך אין להסיק מכך כי הייתה לדגניה ב' עדיפות מיוחדת בעיניו. להיפך הוא מתח ביקורת על הרפת שלנו.''

לשאלה איך מתייחסים מעתה לחברי דגניה ב'? ענו החברים כי הוא גם חבר משק וזו כבר לא אטרקציה.

לאחר שהתמנה אשכול לראש הממשלה החל מאבק פוליטי בינו לבין בן גוריון. בן גוריון הגיע לפגישה עם מזכירות 'איחוד הקבוצות והקיבוצים' (איחוד של 'חבר הקבוצות' ו'איחוד הקיבוצים') כדי להשפיע על האיחוד להדיח את אשכול. בן גוריון ידע שבאיחוד יש תמיכה רחבה לאשכול.את תוכן השיחה המוקלטת העביר איש המזכירות זייליץ לאסף אגין מזכיר קבוצת דגניה ב'. זה האחרון העביר את ההקלטה לאשכול בזמן ששהה במלון גלי כנרת. הדבר מראה על הנאמנות הרבה שהייתה לאשכול גם באיחוד ובמיוחד בדגניה ב' בשעותיו הקשות.

 

מעמדו של אשכול בדניה ב'

קבוצת עבודה הייתה מעין מובלעת בתוך דגניה ב' ולכן אשכול לא היה צריך הכשר כדי להיות חבר הקבוצה. מדברי אשכול: ''דגניה מהווה עבורי עד היום האלמה מאטר.''

במהלך מלחמת העצמאות לאחר הקרב על הדגניות, למרות עיסוקיו הרבים, הופיע אשכול באמצע הלילה וישב עם חברי המשק לעודד את רוחם. לאחר מלחמת ששת הימים ביקור בקבוצה אצל משפחות שאיבדו את יקיריהן. במלחמת ההתשה היו הסורים מפגיזים את דגניה ב' ומתפארים שהפגיזו את ביתו של ראש ממשלת ישראל. לאחר ההפגזה היה מופיע אשכול בדגניה ב' עם הרמטכ''ל ברלב כדי לעודד את החברים. לוי אשכול היה קשור גם חברתית ותרבותית לדגניה ב' ועל כך תעיד העובדה שהיה כותב הערות למערכת 'דף השבוע' (עלון דגניה ב') שהיו מתפרסמות. גם כשהיה ראש ממשלה התפנה לקרוא את 'דף השבוע' ולכתוב למערכת.

לאחר מותו של אשכול סיפרה מלכה רם מוותיקות דגניה ב':  ''כאשר אשכול היה מגיע הביתה היה הבית לובש חגיגית. הוא היה נכנס לביתו וכדרכו מפזם ניגונים חסידיים, והניגון היה חרישי כמו תפילה. מנגינות של תפילות מבית אבא. אז ידענו, אנו השכנים, שאשכול הגיע הביתה. החגים עם אשכול היו זורחים ויפים, החגים בלי אשכול היו כמיותמים.

יתמות גדולה ירדה עלינו. על ביתנו שורה ההרגשה שאבא שלנו הלך מאיתנו ואנו נתייתמנו מאב. אנו מכבדים את רצון העם, שבחר מנוחה לאשכול על הר הרצל בין גדולי האומה אך היתמות שלנו גדולה שבעתיים: נחלתו בבית העלמין שלנו בדגניה ב' נשארה פנויה.''

 

מספרת יהודית:

''אשכול היה נוהג להבטיח לבני הנוער וההכשרה בדגניה ב' מנוחת צהריים בביתם של חברים מאמצים. כך זכיתי להגיע לבית אשכול ובמהרה נקשרה אהבה ביני לבין בנותיו וזכיתי ליחס ידידותי במיוחד מצד אלישבע ואשכול באותם ימים מזכיר מועצת הפועלים היה בא ויצא מביתו מדי שבוע. עסוק היה מעל הראש בענייניו בבואו הביתה ממשיך ומתדיין עם חבריו למשק על כל הבעיות שבעולם.

הבנות שחיכו לחמימות ליבו הרוננת כל השבוע, שמחו כל רגע שיכול להקדיש להן וספגו לנפשן כל מילת חיבה כאילו לא נתון היה לעסקי ביתו. מאוחר בערב היה חוזר רצוץ מעייפות הביתה ורק בקושי מצא זמן לשבור רעבונו וצונח על משכבו.

רק פעם אחת ראיתיו בוכה ומבד שליטתו העצמית, כאשר ליווה את פרומקין  ז''ל רעו הטוב לקבורה. מחר נעלה לירושלים ונלווה את ידידנו הגדול בדרכו האחרונה.''

 

במלאת שלושים למותו של אשכול כתב ספיר: ''מרדן היה בטבעו, בהיותו  בין כובשי העבודה, שלט על המעדר, על הטורייה הגדולה והתחרה עם הפועלים הערבים במספר הבורות שחפר. אשכול היה איש היצירה.''

אשכול עבד 24 שעות ביממה. נפגש עם נשיאי בנקים, ראשי ממשלות, עסקנים, ישיבות ופגישות ספונטניות. היה בלתי אפשרי להתגורר לאורך שמן בדגניה ב'. הרצפלד ביקש מאשכול שיארגן את הוועידה החקלאית.

אשכול הקים את מקורות, היה חבר המפקדה הארצית של ההגנה, מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית , מזכיר מועצת פועלי תל אביב ומנכ''ל משרד הביטחון הראשון. עסק בדברים חובקי עולם כדוגמת הסכם 'הטרנספר' עם גרמניה הנאצית. אשכול הפך להיות למעשה יד ימינו של בן גוריון. הוא לא היה טיפוס של יושב בית ואהב כנראה את הניידות הרבה, הדינמיות והעבודה הספונטנית. אם היה בוחר לחיות חיים שלבים בדגניה ב' לא היה כנראה מגיע להישגים שהגיע.

דגניה ב' תמיד ידעה להיות סבלנית לחברים חריגים. החבר ג. גלעדי שהיה מ'קבוצת עבודה' היה אחראי על בניית חדר האוכל החדש. בהיותו חבר הקבוצה התגורר בתל אביב ועבד בסוכנות היהודית ואילו אשתו המשיכה להתגורר בקבוצה. הוא החזיק ברכב פרטי ומשכורתו לא נכנסה לקופת המשק ודגניה ב' הייתה מוכנה לקבל זאת. חבר אחר, חיים כצנלסון, החליט להקים אווזיה של עשרות אלפי עופות. הוא קנה משאית בלי לשאול איש. הקיבוץ קיבל זאת. באקלים כזה אשכול היה חריג מקובל. דגניה ב' הייתה למעשה קבוצה דינמית יותר בנוף הקובצות בעמק הירדן.

דגניה א' הסתגרה בתוך עצמה ולא יכלה להשלים עם הפריצה אל הקבוצה הגדולה יותר. קבוצת כנרת הייתה מתוסבכת בתוך עצמה ולא ידעה להחליט לאיזו תנועה קיבוצית היא שייכת: הקיבוץ המאוחד או חבר הקבוצות.

אנשי דגניה א' פחדו אפילו משותפות עסקית במפעל עם דגניה ב'. לטענתם דגניה ב' מצליח יותר מדגניה א' ובסופו של דבר תשתלט על המפעל ותזרוק את דגניה א' הצידה. השינויים האידיאולוגיים בין דגניה א' לבין דגניה ב' יצרו מתחים רבים. דגניה א' ראתה רק את הצורך האישי ואילו דגניה ב' בהשפעתו של אשכול ארתה את הצורך הלאומי.

דגניה ב' הייתה הראשונה שהקימה דריכות דגים והייתה הראשונה שקנתה טרקטור. דוגמאות אלה מראות על מעורבותו העמוקה והשפעתו הרבה של אשכול בחיים היומיומיים בדגניה ב'. אשכול ודגניה ב' קיימו למעשה מערכת של תלות הדדית. מדי שנה בחול המועד פסח נהג אשכול לבלות בדגניה ב'. הוא אהב להיפגש עם אנשי עמק הירדן שחיפשו את קירבתו בכל מפגש. אשכול גם חיפש מועמדים לפעילות ציבורית ופוליטית מעמק הירדן במפלגתו מפא''י בידיעה שעל ידידיו מהעמק יוכל לסמוך.

שבוע אחרי שהתמנה לראש הממשלה אמר אשכול במסיבה שנערכה לכבודו בדגניה ב': ''שלושה דברים עיצבו את אישיותי ומהם אני שואב את כוחי, בית אבא, 'קבוצת עבודה' ודגניה ב'.''

דגניה הייתה ללא ספק פרי טיפוחיו של אשכול. אשכול עזר בעיצוב דגניה ב' כפי שהאמין שיישוב צריך להתפתח. הוא בין אלה שאחראים להפיכתה ליישוב מבוסס שיודע לאלתר כשצריך ולצאת ממשברים. אשכול מלך הטוריה לא היה קיבוצניק קלסי אך שימש למעשה כמלך הקיבוצניקים. מעמדו הרב אפשר לו לקדם את דגניה ב' כפי שלא יכול היה לעשות אם היה נשאר חבר דגניה ב' מן המניין.

אשכול היה איש העולם הגדול, אהב להתלבש יפה, לאכול טוב ולהיות בחברתן של נשים. אישיותו הכובשת ויכולתו לאלתר ולהסתגל למצבים חדשים הפכו אותו לחסר תחליף בעשייה הציבורית בתנועת הפועלים ולאחר מכן כשותף בפרויקטים לאומיים כדוגמת המוביל הארצי וכחבר בממשלות ישראל וראש הממשלה. אשכול כשר ביטחון הפך את צה''ל לצבא מודרני והזרים תקציבים רבים שתרמו להתעצמותו של צה''ל ולנצחון הגדול של מלחמת ששת הימים בה כיהן כראש הממשלה. אשכול נפטר במהלך כהונתו ב-1969 ומורשתו ראויה למקום של כבוד לצד מורשתם של מנהיגיה הגדולים של המדינה. הדור הצעיר כמעט ואינו מכיר את אשכול האיש וספק אם ידע על תרומתו ליישוב ולמדינה. אך אנשי דגניה ב' בוודאי זוכרים את אשכול  - איש דגניה ב'.