מורן גל-און  לטייל בין דפי ההיסטוריה

מאיר שפיה - מושבה שהפכה לבית ספר וכפר נוער

פקיד הברון בן שמואל, החליט לאחוז באדמת הכפר הערבי שויה כדי לספק נחלות לתלמידי הארבייטער שולע, בית הספר החקלאי  בזכרון יעקב ולהפוך אותם לאיכרים. הם ייחלו ליום הגדול בו יסיימו את לימודיהם ויהפכו לאיכרים ברשות עצמם. האדמות  נמסרו על ידי בן שמואל ליצחק פנסי אשר העסיק בעבודה את האריסים הערבים שהיו במקום.

ערבי מהכפר שפיה נהרג, וכמובן הערבים העלילו על היהודים שהם הרגוהו. השלטונות מצאו עניין לענות בו את היהודים, אך בן שמואל התערב אצל השלטונות ולאחר חקירה התברר שנהרג על ידי חברו. אליהו שייד פקיד הברון, בחר שישה צעירים מפועלי זכרון יעקב ונתן להם בתים בשפיה. בחודש חשון  תר''ן התחילו בבניין 10 בתים בשפיה. 10 הצעירים שעתידים היו לקבל נחלה נשלחו להכשיר את הקרקע. ואלו הם: יוסף כהנא, דוד כהן, מיכאל חמליצקי, יוסף זימנבודה, חיים לוי, יונה קיזלר, מרדכי הירש, ליפמן צוקרמן, יהושע שפירא, שלמה אידלבום. בינתיים גרו בבית דו קומתי שנשאר מן הכפר שהעלו הערבים באש. בית טיט ועפר.

הבית דלף בימי הגשמים והתנאים היו בלתי נסבלים.

הוואדי בין שפיה לזכרון היה מוצף מים בחורף והמעבר לא היה אפשרי. כאשר היה מחסור במזון ולא ניתן היה להגיע לזכרון יעקב, קנו חיטה מהשכנים הערבים. אנשי שפיה החלו לסקל את הר הטרשים ממערב ליישוב כדי להכשירו לנטיעת מטעים. שקדים ומישמש לתעשיית הקמרדין .

שבעה בתים נבנו בשפיה. בכל בית שתי דירות. הבתים היו מסודרים ברחוב בשתי שורות. ארבעה בתים בצד אחד ושלושה בצידו השני.[1] נוספו עוד כמה איכרים: מרכוס אלתר, משה מלר, חונה ויסמן, ישראל קלימנטובסקי.

לרגלי ההר היה מעיין שופע ממנו העלו מים בפחים על גבי חמור. על האדמה המסוקלת ניטעו זמורות גפנים מראשון לציון. עתה נקרא המקום – 'מאיר שפיה' על שם סבו של הברון.[2] שטחה של שפיה היה כ-8500 דונם. ניטעו בה 2200 דונם גפנים, אלף דונם שקדים וכן יותר מאלף נדונם זיתי ועצי תות. שטח עצום של מטעים רובם בבעלות הפקידות.[3]

עיתון 'הצבי' מיום כ''ח ניסן תרנ''ז מספר על שפיה: ''הנדיב נתן לכורמי שפיה שלושים וחמישה הקטאר אדמת זריעה וגם שלושת אלפים עצי תות לכל כורם. הברון החל להקים את מפעל המשי. האיכר דוד סוקולוביץ מצטיין בעבודת האדמה וזו שנה שניה שאינו מקבל תמיכה.'' בשנת 1899 היה בציר ענבים מבורך. שפיה הכניסה 768 הקטאר, 37,732 פרנקים.

שנת 1899 היתה שנת מפנה ויצרה חששות כבדים אצל האיכרים. חברת יק''א הפכה להיות בעלת הבית במושבות הברון בעקבות הסכם עם הקרון רוטשילד. בשנת 1900 פירסמה יק''א את הדברים הבאים:

המושבות עוברות לחסותה של יק''א ביום 1 בינואר 1900. יק''א תעשה תכנית רפורמה שתכלול את הדברים הבאים: צמצום הפקידים, הכנסת ענפי משק שיבטיחו הכנסה, לרכוש אדמת פלחה. אמיל מאירסון פקיד יק''א נפגש עם איכרי שפיה ויעץ להם לעבור לנחלות אחרות. במושבה נמנו  114 נפש. האדמה מעטה ותספיק רק לכמות קטנה של איכרים שיהיו מסוגלים להתפרנס ממנה. לפי מרשם יק''א היו בשפיה: 17 משפחות איכרים – 71 נפש, 6 משפחות בעלי משרות – 18 נפש, 6 פועלים קבועים – 9 נפשות, סה''כ – 29 משפחות שהם 98 נפש.

יק''א קנתה אדמות פלחה במראח – גבעת עדה וחירבת חסן ליד בת שלמה. יק''א עודדה את האיכרים לעבד אדמות אלה במקום אדמות הטרשים של שפיה שלא יכלו לפרנס את יושביהן. הכרמים הלכו וקמלו בשל מחלת הפילוקסרה.

איכרי שפיה אמרו נואש בשל המרחק הרב לאדמות החדשות. יק''א מצידה הציעה לאיכרים לעבור להתיישבות החדשה בגליל התחתון. האיכרים משה מלר, ישראל קלימנטובסקי ודוד סוקולוביץ' עברו למסחה.[4] האיכרים עזבו זה אחר זה עד שנשארו לבסוף בשפיה חמישה איכרים – יוסף זימנבודב, חנן ויסמן, מיכאל חמליצקי, יהושע שפירא והרב חיים דב ששימש שו''ב בשפיה וביקש להפוך לאיכר. גם בבת שלמה וזכרון יעקב עזבו איכרים רבים למושבות הגליל התחתון וחלק היגרו לאמריקה. בנותיה של זכרון יעקב כמעט נתרוקנו כליל.

 

קרית ספר

בעקבות הפרעות בקישינב, הטילו חובבי ציון ברוסיה על ישראל בלקינד לצאת לשליחות ולהציל ילדים יתומים מכליון ולהביאם לארץ ישראל.[5]

ישראל בלקינד נולד ב-1861 בעיירה להויסק, בפלך מינסק ברוסיה הלבנה. ישראל למד בגימנסיה בעיר מוהילוב. בהיותו בגימנסיה פיתח מעורבות ציונית. בלקינד עזב את הגימנסיה והחל ללמוד חקלאות בבית ספר ליד מוסקבה. לאחר מכן עבר למכללה בחרקוב. בעקבות הפוגרומים ב-1881 הסופות בנגב יזם מפגש של צעירים יהודים. 30 נענו לקריאה ובאו לחדרו. בלקינד עורר אותם והחדיר בהם רוח ציונית. רובם התאכזבו מהאמנסיפציה וחשבו להגר לאמריקה.[6]  הם החליטו להתארגן  באגודה אשר מטרתה לסייע להגר מרוסיה לארץ ישראל. בכותרת המכתבים כתבו –דאבי''ו ''דברו אל בני ישראל ויסעו''.

התעמולה בערי רוסיה נעשתה על ידי ישראל בלקינד ואחותו אולגה. מתוך אלף משפחות שהתאגדו, נרשמו לעליה כחמש מאות. בלקיד הכשיר לעליה רק ארבעה אותם צירף לתנועה החדשה ביל''ו. זאב דובנוב אחיו של ההיסטוריון שמעון דובנוב, אחותו פאני בלקינד, אחיו שמשון ויעקב חזנוב. הם עברו לאודסה.

ב-6.7.1882 עלו לארץ. בלקינד הצליח לשכנע את שמואל הירש מנהל מקוה ישראל לקבל אותם להכשרה חקלאית מתוך הבטחה שיצאו בקרוב להתיישבות. בלקינד פנה להתיישבות בראשון לציון ולאחר שהנהיג את המרד נגד פקידות הברון סולק מהמקום. לאחר נדודים החליט לפנות להוראה.

ב-1889 ייסד ביפו בית ספר עברי שלא שרד זמן רב בשל חוסר בתקציב. ב-1892 לימד בבית ספר תורה ומלאכה של כי''ח. בעקבות אהבה ניכזבת עזב את ההוראה והחל לנדוד בארץ. את נדודיו אלה צירף לכמה ספרי לימוד בנושאי גיאוגרפיה של ארץ ישראל, השומרונים, הערבים, החשמונאים ועוד. ב-1895 שב להוראה ולימד מדעים בעברית בבית הספר של כי''ח ביפו אשר בהשפעתו הפך לבית ספר עברי. ב-1900 נתמנה למנהל בית הספר בראשון לציון.[7]

ישראל בלקינד ממקימי תנועת ביל''ו היה מן הראשונים שהבינו את חשיבותו של החינוך העברי, הלאומי והחקלאי בארץ ישראל. את עיקר רעיונותיו הוציא בחוברת ביידיש בשם 'קרית ספר' – 1902.[8]

בלקינד מציע להקים בית ספר פנימייתי כדוגמת בתי הספר באירופה. בפנימייה ניתן להשפיע על חינוך התלמיד בצורה טובה יותר. 'קרית ספר' היה בית ספר שרצה להתוות דרך לחינוך לאומי בארץ ישראל. הוא הזכיר את היניצ'רים – ילדים נוצרים יתומים שעברו חינוך מחדש והפכו על ידי התורכים ללוחמים נלהבים מטעם האיסלם. הוא הדגיש כמה דאגו האתונאים , הספרטנים והרומאים בעת העתיקה לחינוך. הוא האמין בחינוך מגיל צעיר, שיסתמך על חכמת ישראל. תחיית העם בארצו תהיה רק דרך החינוך. בית הספר 'קרית ספר' צריך להכשיר את הנוער להיות עובדי אדמה ולהקים מפלגת איכרים.

בלקינד התכוון להתחיל את החינוך ב'קרית ספר' מגילאי 10 – 12 . החניכים יחשבו כפועלים וישלימו את הידע התיאורטי בשעות הערב. המקצועות הנלמדים הם: עברית, תנ''ך, חשבון, תולדות ישראל, היסטוריה כללית, מדעי הטבע, עבודת אדמה, ערבית. בית הספר ישים דגש על שירה, התעמלות, אמנות ומשחקים. אוכלוסיית התלמידים תהיה מבני הארץ. דגש יהיה על הטיול שתרומתו רבה להכרת הארץ. בלקינד ראה בבוגרי בית הספר פוטנציאל לגרעיני התיישבות וכבר ב-1895 תבע את הקמת מוסד יעקב נטר – קופה שמטרתה לרכוש קרקעות להושיב את בוגרי מקוה ישראל. המימון של בית הספר יבוא מחובבי ציון. במציאות בלקינד השיג תרומות מנדיבים בארץ ובחו''ל. התלמידים עצמם גם יחוייבו בשכר לימוד.

 

בין תכנית להגשמה

את הצעותיו בדבר 'קרית ספר' העלה בלקינד לראשונה בפומבי כבר ב-1901. הוא החל במסע שכנוע ברחבי אירופה והרצה לטובת מפעלו החלוצי. מטרתו היתה לגייס כספים להקמת קרן שתממן את רכישת הקרקע ובניית בית הספר. בדרך מקרה הגיע בלקינד לעיר קישינב בזמן שנערך פוגרום ביהודי העיר. האירוע גרם לתפנית גדולה בתכניותיו. הוא מיהר להגיש עזרא יחד עם נציגי ארגונים יהודים. במיוחד הודגשה הפעולה למען ילדים יתומים שאיבדו את הוריהם בפרעות. בלקינד החליט להביא קבוצת יתומים ארצה והחל לפעול לחנכם במטכונת רעיון 'קרית ספר' שלו.[9] בדצמבר 1903 – קבוצה של 33  מיתומי קישינב עלתה עם בלקינד לארץ. באפריל 1904 היתומים עוברים לשפיה. בלקינד הביאם לשפיה ופה הקים את בית הספר – 'קרית ספר'. ב-15 במרץ 1904 הגיעו היתומים לארץ. ישראל בלקינד מצא את שפיה כמקום ראוי בשל האויר בריא ומימיה הזכים.

בשפיה בנתה הפקידות סנטוריום בשביל האיכרים שהיו זקוקים למנוחה והבראה. הבנין היה פנוי. האיכרים העדיפו את פריז וביירות כיעדי נופש. מספר החניכים בבית הספר בשפיה היה 49. מהם שתיים עשרה בנות ושלושים ושבעה בנים. הגדול היה בן שבע עשרה והקטנה היתה בת שבע.[10]

היתה זו הפנימיה המעורבת הראשונה בארץ. (לפנימיית מקוה ישראל התקבלו בנות רק עם ראשית מפעל עליית הנוער ב-1942.

מספר בלקינד בזכרונותיו: ''בזמן שאני עם שלושים ושלושה יתומי קישינב ( עוד שבעה עשר הגיעו כשמונה חודשים מאוחר יותר) עלינו ליפו וגרנו בשני מלונים כיוון שאיש לא הכין בעבורנו מקום מגורים. אני וחברי הוועד מטעם הפועל הציוני שנבחרנו לטפל ביתומים שמנו עינינו בבנין הסנטוריום שעמד ריק מאדם. פנינו להנהלת זכרון יעקב כדי שירשו לנו להתגורר במקום. גם יק''א לא התנגדה למעט אדון פריינטה. פריינטה פחד שהיתומים יהפכו בסופו של דבר למעמסה על הפקידות. עד שקיבלנו רשות גרנו בראשון לציון אצל איכרים טובים שפינו לנו חדר בבית ה ספר ובגן הילדים.

לאחר שהגיע האישור עברנו לשפיה והתגוררנו במקום שנתיים. גרנו בבניין הסנטוריום ובבית המחלבה שהיה לרגלי ההר התקנו מטבח. מנהל זכרון מר שטרקמט דרש פעמים אחדות שנעזוב את המקום. לא היה לנו מקום אחר לעבור אליו. ילדים, מורים, רהיטים, מיטות כלי מטבח לכל אלה היה צריך למצוא מקום.

פקידי זכרון עשו הכל כדי שנעזוב. גורשנו מהסנטוריום ושכרנו דירות מאיכרי שפיה. הפקידים איימו על האיכרים שיפסיקו את ההקצבה אם ימשיכו להשכיר לנו בתים, אך הם לא חששו כיוון שקיבלו מאיתנו שכר גדול יותר.

לבסוף אולצנו לעבור ללוד.''

פקידי הברון גירשו בשעות מספר את כל תלמידי קרית ספר בתירוץ  שהבניינים אמורים לשמש חיילים מחדרה.[11]

תלמידי 'קרית ספר' הרכיבו מקהלה ששרה בשמחת תורה בזכרון יעקב. ב-1906 עזב ישראל בלקינד את מאיר שפיה וקנה  50 דונם מאדמת  בית עריף. על גבעה הסמוכה לבית חרושת עתיד, הקים את החצר רחבת הידיים. בלקינד נעזר בקרן הקיימת לישראל בקניית הקרקע.[12] בלקינד הקים בנין מרווח וחצר למשק ונשאר ללא כספים להפעלת בית הספר. הוא נאלץ לנסוע לאירופה להשיג תרומות נוספות. רק ב-1908 נפתח בית הספר מחדש בבן שמן עם 37 תלמידים.  התלמידים היו מכל רחבי היישוב היהודי בארץ, עולים חדשים ובני מושבות ותיקים.

ב-1909 נסגר 'קרית ספר' לאחר שהאמצעים הכספיים נדלדלו ובעיקר נפסקה תמיכתו של הברון רוטשילד שעודד את העברת התלמידים למקוה ישראל. ''אין הצדקה בהפעלת שני מוסדות חינוך דומים'', אמר.  מספר התלמידים בשני מוסדות החינוך היה דומה. כחמישים בכל אחד.

ב-1927 נוסד כפר הנוער בן שמן על ידי להמן בבנייני 'קרית ספר'.[13]

ב-1906, החל להתכנס ציבור קטן של פועלים בשפיה. ישראל שוחט היה מזכיר 'קרית ספר', צבי בקר עבד אצל זימנבודה, ישראל גלעדי עבד אצל חיים דב, מנדל פורטוגלי, אלקסנדר זייד, יצחק קווקזי, מניה וילבושביץ, גנסין ועוד.  בביתו של זימנבודה היו מתכנסים ערב ערב לשיחת חברים. כאן צמח רעיון 'בר גיורא' שהוקם שנה לאחר מכן ביפו על ידי ישראל שוחט וממנו 'לשומר'.

 

כפר הנוער מאיר שפיה מ-1923

כאשר הסתיימה מלחמת העולם הראשונה הסתבר שכתוצאה מהרעב והמחסור ששררו ביישוב היהודי בעקבות הגירושים למצריים ומעשי הרצח, כמאתיים יתומים נותרו ללא מסגרת חינוכית בארבע ערי הקודש – ירושלים, טבריה, צפת וחברון וכמו כן ביפו.

מנהיגי היישוב חיפשו פתרון והחליטו להקים שני מוסדות חינוכיים: האחד לבנים והשני לבנות. פקידי הברון שיתפו פעולה.[14]

המוסד לבנים הוקם בגבעת המורה (כפר ילדים). המוסד לבנות הוקם במאיר שפיה. כאשר חיפש ועד היתומים לארץ ישראל מקום לבנות שם עיניו על מאיר שפיה מנימוקים אלה: המקום בריא ובקרבתו נמצא מקור מים חיים וסביבו חורשות עצים.[15]

באלול תרפ''ג (אוגוסט 1923) הגיעו 30 ילדות מבית היתומים בירושלים. היתומות שהגיעו למאיר שפיה היו ילדות בגילאי 9 – 13[16] . איש לא שם דעתו על הקרקע עליה בנוי המוסד.

כאשר חיפשו הבנות מקום לשתול ולזרוע ירקות, ראו שהשטח מסביב מכוסה צמחי בר קוצניים וכולו אדמת טרשים. הוחל בפרויקט עצום בהבאת אדמה מהעמק שלמרגלות היישוב ופיזורה על פני השטח – סה''כ 2396 עגלות עפר.  במקום שהשטח היה משופע נבנו טרסות עפר. מן הראוי לציין שעבודה מסוג זה אינה שכיחה בקרב ילדות.

עיתון 'הארץ' מדווח ביום 9.8.1923:

'' ועד היתומים נתן הסכם עם איכרי שפיה ועם יק''א וקיבל את בית ההבראה ואת בנין הרפת. נבנתה בריכת אגירה למים וצריפים נוספים ליתומים. חניכות המוסד תהיינה עסוקות בעבודה חקלאית ובעתיד מקווים לפתוח בית ספר חקלאי לבנות.''

עיתון 'הארץ' מדווח מיום 6.2.1924: '' מצבה החומרי של שפיה קשה. אין כביש מסודר, המים מובאים מתחתית ההר, דבר שמקשה על החיים. לפני כחצי שנה הובא לכאן 'המעון לבנות ישראל' שהפיח רוח חיים במקום''. [17]

ב-1925, פנו נציגות הדסה בארץ, הנרייטה סאלד ואליס זליקסברג להסתדרות הדסה הצעירה ליטול את כפר הילדות תחת חסותן. תגובתן היתה נלהבת. ארגון הדסה נתן את חסותו גם על הרפואה בזכרון יעקב ובנותיה.

עיתון 'הארץ' מדווח ב- 9.8.23 על שפיה: '' בתי האיכרים נמצאים במרחק רב מן השדות והכרמים. בתחילה קיבלה שפיה אדמה לנטיעת כרמים. לפי תכנון הפקידות של הברון האיכרים יחיו על גידול ענבים ליין. כאשר יק''א הפכה לבעלת הבית , הנהיגה משק מעורב. אדמת שפיה ניתנה לזכרון יעקב ואיכרי שפיה קיבלו אדמות אחרות מרוחקות יותר. הפקיד פראנק אף הציע להעביר את כל האיכרים לזכרון ולפרק את שפיה. אך התעקשות האיכרים הביאה להישארותם.

ועד היתומים חתם הסכם עם איכרי שפיה ועם יק''א וקיבל  את בית ההבראה, ובנין הרפת. ועד היתומים בנה בריכת אגירה למים ובנה צריפים נוספים ליתומים. חניכות המוסד תהיינה עסוקות בעבודה חקלאית ובעתיד מקווים לפתוח בית ספר חקלאי לבנות.

גם בת שלמה נהנתה ממעון היתומות וסיפקה לחם ותוצרת חלב.''

בט''ו אייר תרפ''ה (1925) ביקר במקום הברון רוטשילד בביקורו החמישי והאחרון בארץ ישראל. הברון הוזמן לחנוך את המוסד החדש בחסות הדסה. יחד עימו הגיעו הנציב העליון הבריטי הרברט סמואל ונחום סוקולוב איש ההנהלה הציונית.

מדברי הברון במעמד זה: ''היום נפגשו במקום זה שלושת יסודות האומה, הנדיב נותן הקרקע, בנציב נותן המצע המדיני וסוקולוב המסמל את הציונות המחדשת את התרבות העברית הלאומי.'' רעיית  הברון חנכה את המוסד ודמדומי ערב ירדו על החורשה היפה במאיר שפיה.[18]

 

ביאליק בשפיה

בשנת 1926  ביקר ביאליק במוסד מאיר שפיה והשאיר לנו מסמך היסטורי יחיד במינו בצורת שיר. שנקרא 'לבנות שפיה. ביאליק שהה בשפיה שישה שבועות כדי לקבל השראה מהנוף הארץ ישראלי. כותב אבנר הולצמן במבוא לשירי ביאליק: '' זהו כמדומה נסיונו היחיד של ביאליק לתת ביטוי שירי גלוי להתרשמותו מהנוף הארץ ישראלי. וניכרת האירוניה המחוייכת שבה הוא סוקר את עליבותם הנוגעת ללב של מראות הכפר העברי.[19]  השיר נכתב על ידי ביאליק בט''ו אלול תרפ''ו (1926) ונדפס בעיתון דבר ב-1927. לפי ביאליק שהו במקום 100 יתומות.  ביאליק מתאר את שפיה כמקום שכוח אל, מבודד ועלוב למראה. הוא לועג לפוטנציאל המבוזבז של המקום. איכרים מעטים וכישלון המוסדות המיישבים שלא השכילו ליישב את שפיה. הוא קורא לעלות לשפיה, למצוא כלות עבריות מבין החלוצות הצעירות המוכשרות מיתומות שפיה. זהו מסמך אותנטי ממנו ניתן ללמוד על אורח החיים במקום.

 

בנות שפיה / ח. נ. ביאליק

 

לִבְנוֹת שְׁפֵיָה

 

אִם אֵין לִבּוֹתֵיכֶם עֲרֵלִים,

וְיֵשׁ בְּקָדְקָדְכֶם מְעַט דֵּעָה –

הִשְׁבַּעְתִּיכֶם, חֲלוּצִים עֲצֵלִים,

הַפְשִׁילוּ עַל שֶׁכֶם הַכֵּלִים

וְקַמְתֶּם וַעֲלִיתֶם לִשְׁפֵיָה.

 

בִּשְׁפֵיָה יֵשׁ חֹרְשַׁת בְּנֵי-אֹרֶן

וְסֻכָּה לְצֵל וּלְמַרְגֵּעָה.

וּמָה עוֹד בִּשְׁפֵיָה? חֲצִי גֹרֶן,

שְׁלִישׁ אִכָּר מְטַיֵּל בְּמִקְטֹרֶן,

וּמַעְיָן אַט זוֹחֵל בְּאַשְׁבֹּרֶן,

עֵץ יָבֵשׁ עַל רֹאשׁ הָר כְּתֹרֶן,

בַּחוּרִים כִּמְלֹא הַצִּפֹּרֶן,

אַךְ בָּנוֹת בִּשְׁפֵיָה – כְּמֵאָה.

 

כְּפָר בּוֹדֵד לוֹ שְׁפֵיָה – מִי דוֹרְשָׁהּ?

וּפְלָאִים לֹא מְעַט בָּהּ: עֵז חוֹרְשָׁה,

סְרִיס תַּרְנְגוֹל, חֲתוּלָה צוֹלֵעָה,

אַךְ פֶּלֶא פְלָאֶיהָ –הַחֹרְשָׁה,

וְהַבָּנוֹת בַּחֹרְשָׁה – כְּמֵאָה.

 

לֹא בָנוֹת, כִּי פֹארוֹת עֲלֵי עָיִן,

עֵינָיִם? לֹא, עִנְּבֵי הַיָּיִן

יָצִיצוּ בְךָ מִכָּל פֵּאָה;

הַבָּחוּר! אַל תִּישַׁן, שָׂא עָיִן

וְאַל תֵּצֵא בְגַפְּךָ מִשְּׁפֵיָה.

 

כְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וּצְבָאוֹת

תִּגְדַּלְנָה בֵין סְלָעִים וּגְבָעוֹת, –

לֹא אָב וְלֹא אֵם לִבְנוֹת שְׁפֵיָה;

אַחְיוֹתָן – צִפֳּרִים וּלְטָאוֹת,

וַאֲחֵיהֶן – כּוֹכָבִים בִּשְׁמֵי-יָהּ.

 

רַבּוֹת בְּנוֹת כְּרָךְ הַמְלֻמָּדוֹת –

וּנְבוֹנוֹת מִכֻּלָּן בְּנוֹת שְׁפֵיָה.

בְּכָל-מַדָּע לָהֶן עֶשֶׂר יָדוֹת:

הֵן שׁוֹמְעוֹת שְׂפַת גַּנִּים וְשָׂדוֹת

וְשִׂיחַת הַקָּמָה הַמְּלֵאָה.

 

עִם צֵאת כּוֹכְבֵי לֵילֵי שַׁבָּתוֹת

בִּמְאַת זוּגוֹת עֵינֵי בְנוֹת שְׁפֵיָה

מָאתַיִם שַׁלְהָבוֹת נִצָּתוֹת; –

לוּ רָאָן הַנָּבִיא מֵעֲנָתוֹת

וְרָפָא לְרוּחוֹ הַנְּכֵאָה.

 

הֱיֵה בָרוּךְ, לֵיל שַׁבָּת מְצֻנָּן,

בֹּא, מְחֵה מֵעַל פָּנִים הַזֵּעָה,

בֹּא, טַהֵר הַמֵּצַח הַמְעֻנָּן –

וְעַד חֲצוֹת הַלַּיְלָה יְרֻנַּן

וִירֹעַע וִיכֻרְכַּר בִּשְׁפֵיָה.

 

וְכִי תִפְגֹּש בַּת שְׁפֵיָה לְבַדָּהּ,

עֲמוּסָה בְכַדָּהּ הַמְּלֵאָה –

אַל תִּגַּע בָּהּ יָדְךָ הַטְּמֵאָה,

פֶּן תָּרֹץ קָדְקָדְךָ בְכַדָּהּ;

אֲסוּרָה בְמַגָּע בַּת-שְׁפֵיָה.

 

אוֹ יָשְׁרָה בְעֵינֶיךָ הַנַּעֲרָה?

מִי? חַנָּה, צִפּוֹרָה אוֹ לֵאָה?

מַה-תִּשְׁתָּע, הַגֹּלֶם? הִתְנַעֲרָה

וַעֲלֵה כְדָת מֹשֶה הַשַּׁעֲרָה,

וְאֵרַשְׂתָּ לְעוֹלָם בַּת-שְׁפֵיָה.

 

אַךְ אוֹי וַאֲבוֹי לוֹ לָעַיִט

הַשָּׁב מִן הַחֹרְשָׁה בִשְׁפֵיָה

וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה וּצְמֵאָה

וּבְכַפָּיו אֵין טֶרֶף וָצָיִד:

לֹא צְבִיָּה, לֹא גְדִיָּה, לֹא שֵׂיָה.

 

וַאֲבוֹי לְךָ, בֶּן-הַבְּלִיַּעַל,

אִם תַּכְלִים בְּנוֹת עַמְּךָ בִּשְׁפֵיָה;

בְּעַמֶּיךָ לֹא תִהְיֶה עוֹד בַּעַל,

"צֵא!" יֹאמְרוּ לָךְ, "צֵא חֲלוּץ-נַעַל!

הַפְשִׁילָה כֵלֶיךָ וָצֵאָה!"

 

שפיה, ט"ו באלול, תרפ"ו

 

הסתדרות הדסה הוסיפה לחסות על המקום עד 1958. חסות זו התבטאה בהזרמת תקציבים, בניית הכפר, הקניית הזכות לילדים ולסגל לקבל טיפול רפואי בבית החולים הדסה הר הצופים. ב-1935 נכנס אירגון הדסה לפעול למען עליית הנוער - מפעל חירום להצלת ילדים מגרמניה וארצות אירופה אחרות בהן היתה מצוקה לילדים יהודים. המטרה היתה להעלותם לארץ, לחנכם ולהכשירם להתיישבות בארץ ישראל.

כפר הנוער מאיר שפיה מקבל נוער שקשור במוסדות עליית הנוער עד היום. ב-1958 נחתם הסכם עם ארגון האם 'הדסה' שבוועד המנהל של המוסד יכללו שלוש מנציגותיה לצד שלושה נציגים של ממשלת ישראל.

כיום, ישנם כ-300 תלמידי פנימיה מהם באו 200 תלמידים מעליית הנוער ועוד 65 מחו''ל במסגרת העליה לקידום החינוך – פרויקט נעל''ה (נוער עולה לפני הורים) בעיקר מארצות חבר העמים וכן כשלושים על ידי משרד הרווחה. מוסדות הרווחה משתתפים במימון תלמידי המצוקה. עד לפני שנתיים, כל החניכים בשפיה היו תלמידי פנימייה כ-300 מז' עד י''ב. המקור העיקרי של התלמידים הוא מעליית הנוער (שמטרתה טיפול בילדי עולים) והמנהל לחינוך התיישבותי של משרד החינוך.

לפני שנתיים הוחלט להיפתח ולהגדיל את אוכלוסיית התלמידים. הכפר יצר קשר עם 'עמותת מופת' שייעודה לפתוח כיתות מדעיות החל בשלב של חטיבת הביניים. החוט המקשר בין כל המוסדות החינוכיים שפעלו בשפיה קשור לקליטת עליה.

החל ממוסד קרית ספר של ישראל בלקינד שהביא 50 יתומים מקישינוב 1904 – 1906. ב- 1917  עוברים 100 מתוך 800 תלמידי גמנסיה הרצליה בתל אביב – כולם היו ילדים עולים שהוריהם התגוררו בחו''ל והקשר עימם נותק עקב המלחמה (מדינות שהיו במצב מלחמה עם תורכיה, בעיקר רוסיה).

ב-1923 הוקם 'המעון לבנות ישראל' – מוסד חינוכי שקלט בנות היישוב הישן שהפכו יתומות כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה.

בשנות החמישים והשישים כפר הנוער שפיה מתמקד בקליטת עליה. בשנות השבעים והשמונים שפיה נרתמת למשימת חינוכם וקידומם של ילדי מצוקה. מאות חניכים מגיעים מרוסיה הסובייטית ומארצות אחרות.

ב-1977 קולט המוסד ילדים פליטים מוייטנם שהוחלט לקלוט אותם כמחווה הומניטרית על ידי ממשלת ישראל בראשותו של מנחם בגין. באותן שנים נקלטים ילדים פליטים מאירן בעקבות מהפיכת חומייני. בשנות התשעים שפיה קולטת עולים מאתיופיה ומחבר העמים וממשיכה לטפל בנוער משכבות מצוקה. ב-1999 קיבלה שפיה פרס חינוך על עשייתה החינוכית במעמד שר  החינוך ונשיא המדינה. כסגירת מעגל אפשר לראות את חזונו של בלקינד שהתממש. 

בלקינד בחזון קרית ספק שלו מונה שלוש מטרות: תורה  - חינוך יהודי טוב, עבודה – חינוך חקלאי, חינוך  - חינוך עברי.

שלוש מטרות אלה דומות למטרות  של מוסד 'עליית הנוער' ממנו יונק כפר הנוער שפייה[20] - עבודה לימודים חברה.

'הארץ' 6.2.24: ''מצבה החומרי של שפיה קשה. אין כביש מסודר, המים מובאים מתחתית ההר דבר שמקשה על החיים. לפני חצי שנה הועבר לכאן 'המעון לבנות ישראל' שהפיח רוח חיים במקום.'' מעון הילדים היתומים הופעל על ידי הדסה שהיתה אחראית  גם על הרפואה בזכרון יעקב ובנותיה. מספר התלמידים גדל משנה לשנה. נוספו בניינים, גנים ושדות זרע.

ביום ט''ו אייר תרפ''ה הגיע הברון לביקור חמישי ואחרון. הפעם ביקשו הממונים לחנוך את המוסד והזמינו את הברון ואת הנציב העליון הבריטי הרברט סמואל. הברון אמר: ''היום נפגשו במקום זה שלושת יסודות האומה, הנדיב נותן הקרקע, הנציב יוצר המצע המדיני, וסוקולוב מסמל הציונות המחדשת את התרבות העברית הלאומית.'' רעיית הברון חנכה את המוסד ודמדומי ערב ירדו על החורשה היפה במאיר שפיה. ב-1936 עברו אחרוני איכרי שפיה לזכרון יעקב.[21]

 

מורן גל-און

 

ביבליוגרפיה

 

גל-און, ש. ארץ האיכרים האמיתיים, כפר תבור, 2002.

 

סמסונוב, א. זכרון יעקב תרמ''ב – תש''ב, תל אביב, 1943.  

 

מסיפורי הברוש, שישים שנה לכפר הנוער מאיר שפיה, מילוא, תל אביב , 1984.

 

סמילנסקי, מ. משפחת האדמה, ספר שני, עם עובד, תל אביב , תש''ד.

 

אליאב, מ. (עורך), ספר העלייה הראשונה כרך ראשון, יד בן צבי, ירושלים, תשמ''ב.    

 

בן ארצי, י. תכנון והתפתחות המערך הפיזי של המושבות העבריות בארץ ישראל 1882 – 1914, חיבור לשם קבלת תואר דר' בפילוסופיה, האונ' העברית, תשמ''ד.

 

אהרונסון, ר. לכו ונלכה, סיורים במושבות העלייה הראשונה, יד בן צבי, ירושלים, 2004.

 

יפה, ה. דור מעפילים, ירושלים, 1971.

 

שילוני, צ. הקרן הקיימת לישראל וההתיישבות הציונית 1903 – 1914, יד בן צבי, ירושלים, 1990.

 

ויץ, י. מגילת האדמה, ספר שלישי – פירות, קק''ל, ירושלים, תשי''ב.

 

מיכאלי, ב.צ. החוות החקלאיות, מילוא, תל אביב, 1977.

 

בלקינד, י. בנתיב הבילויים: זכרונות ישקאל בלקינד, משרד הביטחון, תל אביב, תשמ''ג.

 

בלקינד, י. דער אמת וועגען 'קרית ספר', חיפה, 1978.

 

בלקינד,י. קרית ספר און די יתומים פאן קישינעון, אוניברסיטת חיפה,1979. 

 

שייד, א. זכרונות 1883 – 1899, יד בן צבי, ירושלים, תשמ''ג.            

 

מרכוס, מ. הר הכרמל סקר נוף ומסלולי טיול, רשות שמורות הטבע, ירושלים,1997.

 

ארז, צ. גיאולוגיה של הכרמל, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1984.

 

ניר, ד. הראל, מ. גיאוגרפיה של ארץ ישראל, עם עובד, תל אביב, 1990.

 

הערות

[1]  אהרונסון, ר. עמ' 200 –201, 2004.

 

[2]  שייד, א. עמ' 95, 1983.

 

[3]  אליאב, מ. עמ' 52, 1981

 

[4]  גל-און, ש. עמ' 92, 2003.

 

[5]  סמסונוב, א. 1942

 

[6]  סמילנסקי, מ. עמ' 128, תש''ד.

 

[7]  בלקינד,י. עמ' 156, תשמ''ג.  

 

[8]  בלקינד, י. דער אמת וועגען קרית ספר, קרית ספר און די יתומים פאן קישינעון, 1979.

 

[9]  שילוני, צ. עמ' 132, 1990.

 

[10]   מסיפורי הברוש, עמ' 17, 1984. 

 

[11]  יפה, ה. עמ' 351, 1971.

 

[12]   ויץ, י. עמ' י''ט, תשי''ב.

 

[13]   מיכאלי, ב.צ. עמ' 18 – 23, 1977 

 

[14]  סמסונוב, א. 1942

 

[15]   מסיפורי הברוש, עמ' 22 1984

 

[16]  אהרונסון, ר. עמ' 201 2004 . הוא מציין שהיתומות הגיעו גם מצפת.

 

[17] סמסונוב, א. 1942

 

[18]  שם, 1942

 

[19]  הולצמן, א. עמ' 2004

 

[20]   על פי ראיון עם מנהל הכפר 

 

[21]  סמסונוב, א. 1942