מורן גל-און  לטייל בין דפי ההיסטוריה

בחורף תרע''ד (1913) יצא מסע ייחודי של גדולי הרבנים ביישוב היהודי בארץ ישראל אל היישובים החדשים ביהודה ובגליל. מושבות העלייה הראשונה וההתיישבות החדשה של פועלי העלייה השנייה. המסע החל ביפו ונע במשך חודש ימים ממושבות השומרון, אל מושבות הגליל, טבריה צפת וחיפה. מסע מיפו לגליל בימים ההם, היה ארוך, מפרך, ודרש השקעה רבה בארגון וגיוס ממון. ובכל זאת נתונים אלה לא 'הפחידו' את הרבנים. צריך להיות מניע דרמתי שיקשר את גדולי הרבנים על חילוקי הדעות בינהם למסע כזה יחדיו ובמיוחד כשקהל היעד אינו שייך לעדת מאמיניהם, אלא יהודים, שנחשבו בחלקם כופרים באמונה ובמסורת היהודית. באופן מעשי, התרכזו הרבנים בכמה מטרות: השפעה על שיפור החינוך על ידי שילוב בעבודה של מורים יראי שמיים, קדושת השבת, מצוות התלויות בארץ (סדרי הפרשת תרומות ומעשרות). מטרת העל שמובאת בהקדמה לחוברת 'אלה מסעי' אותה הדגיש הרב קוק: ''לחדור אל עומק הלב של הפועל הצעיר שאף על פי שחלק ממנו שבוי הוא בידי דעות זרות אשר נסחפו מהשפעה נכרית, בכל זה חי גם בו אותו הרשף הישראלי, שבגעת בו יד רצויה ורוח נאמנה ישוב והיה לאור ישראל ושלהבת קודש''.מסלול המסע :הרבנים הורוויץ, ידלר וזוננפלד יצאו מירושלים ברכבת ונסעו ליפו, שם חברו לרב קוק. מיפו יצאו לחדרה - זכרון יעקב - שפיה - עתלית - חיפה - עפולה - מרחביה - כפר תבור - סג'רה- יבנאל- בית גן - פוריה - כינרת - דגניה - מלחמיה - מצפה - מגדל - ראש פינה - יסוד המעלה - משמר הירדן - מטולה - צפת - חיפה - יפו. אנו נעסוק בקטע המסע במושבות הגליל התחתון: מרחביה, כפר תבור, סג'רה, בית גן, יבנאל, פוריה, כינרת, מלחמיה.

 

הרבנים המשתתפים במסע:

הרב אברהם יצחק הכהן קוק - רבה של יפו, יוזם המסע. מגדולי הדור. נולד בלטביה בתרכ''ה. למד בישיבת וולוז'ין. חתנו של הגאון האדר''ת (רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים שהיה מראשי הרבנות בירושלים יחד עם רבי שמואל סלנט). קוק, כיהן ברבנות בזומיל ובבויסק. בשנת תרס''ד נתמנה לרבה של יפו. בעקבות זאת, נתמנה על ידי הגאונים רבי שמואל סלנט והאדר''ת להורות דעה גם במושבות א''י משום ''שאנו וכל בית ישראל סומכים עליו''. נלחם בשיטות מקוריות בחילוניות על מנת לקרב רחוקים ולהשיבם לבצרון. אחרי מלחמת העולם הראשונה נבחר לרבה של ירושלים ומאוחר יותר נבחר ע''י מוסדות היישוב לרב הראשי לארץ ישראל. יסד בירושלים את ישיבת מרכז הרב. נפטר בתרצ''ה.

 

הרב בן ציון ידלר - מגיד מישרים ומחכמי ירושלים. הממונה על תיקון הטבלים בירושלים ובמושבות ארץ ישראל מטעם רבני ירושלים ומטעם הרב קוק. נולד בירושלים בין החומות בתרל''ב ולמד בישיבותיה. 'ציר אמונים מובהק מאד'. שלוחא דרבנן להרבה עניינים מסובכים. היה מחזר בעיירות ובמושבות א''י לדרוש ולהוכיח בשער. ריתק המונים בדרשותיו ורבים השיב מעוון. נפטר בתשכ''ב. הרב בנימין הלוי הורוויץ -נציג פקידים ואמרכלים דאמשטרדם בירושלים וראש כולל הו''ד. גאון מופלג. נולד בהונגריה בתרכ''ו. עלה לירושלים בתרס''ח לשמש נציג הפקוא''מ. משושביני המסע ועורך 'אלה מסעי'. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה שהה בחו''ל, אך שב לארץ על מנת לסייע בכל כוחו להצלת היישוב בירושלים. אחרי המלחמה שימש כיו''ר תנועת אגודת ישראל בארץ ישראל. מקורב לרי''ח זוננפלד. נפטר בת''ש.

 

הרב יוסף חיים זוננפלד - רבה ומנהיגה של היהדות החרדית בירושלים. מגדולי הדור. נולד בסלובקיה בתר''ט. עמד בראש ישיבת 'אור חדש' מייסודה של תנועת המוסר. לוחם ללא חת במערכות על שמירת קדושת הארץ וירושלים, ועומד בפרץ מול מוסדות היישוב הציוני. מיוזמי הקמתן של שכונות אחדות בירושלים החדשה. לאחר מלחמת העולם הראשונה נבחר לרבה של העדה החרדית בירושלים. גם קודם לכן בעת המסע, היה הדמות הרבנית הגדולה בעיר הקודש. נפטר בתרצ''ב.

 

הרב משה קליערס - רבה של טבריה. הצטרף למסע במרחביה. גאון מופלג בעל ידע רב לענייני מצוות התלויות בארץ. נולד בצפת ולמד בישיבותיה. נתקשר לחסידות סלונים. בתר''ס יסד בטבריה את ישיבת 'אור תורה' בסמוך לקבר רמבעה''ן. אחרי מלחמת העולם הראשונה ביסס את הרבנות החרדית העצמאית בטבריה במתכונת זו שבירושלים. נפטר בתרצ''ד.

 

הרב יעקב משה חרל''פ - רבה של שכונת שערי צדק בירושלים. גאון מופלג ובעל שיטה מקורית במחשבת ישראל. נולד בירושלים בין החומות בתרמ''ג. אחר בואו של הרב קוק לא''י נתקשר אליו בעבותות של אהבה, הושפע מהשקפותיו והיה לתלמידו המובהק. אפשר שגם סייע בהכנת המסע. אחרי פטירת הרב קוק כיהן כראש ישיבת 'מרכז הרב' וייסד את בית המדרש 'בית זבול'. נפטר בתשי''ב. הרב

 

אברהם לייב זילברמן - נכד לרבה של צפת רפאל זילברמן ונציגו במשלחת. כנראה שהסב היה זקן מידי מלהצטרף. ניתן לשער שהצטרף למסע בראש פינה. נולד בתר''ן. בזמן המסע היה בן 24 בלבד. לאחר פטירת הסב מילא את מקומו כרבה של צפת. נפטר בתש''ח. הרב רפאל זילברמן חתום על ההקדמה ל'אלה מסעי' משום היותו שותף ליוזמה.

 

הרב ברוך מרקוס - רבה של חיפה. הצטרף למסע בחיפה. גאון מופלג. נולד בליטא בתר''ל. למד בישיבות קלם וסלובודקה. עלה לארץ בתרנ''א. כיהן כראש ישיבת 'אור חדש' בירושלים מייסודה של תנועת המוסר. בתרס''ה נתמנה לרבה של חיפה. מייסד הרבנות בחיפה ועמד בראשה עד פטירתו בתשכ''א.כן הצטרפו למסע:

 

הרב אליהו מרדכי זוננפלד - בנו של הרי''ח זוננפלד שהתלווה לאביו כדי לשמשו.

 

הר''י גרינברג - מיפו שנילווה לראי''ה קוק כדי לשמשו. אין במסע נציגות רבנית לעדה הספרדית או עדות אחרות פרט לזו האשכנזית.

 

התכנון והמניעים לקיום המסע

חוברת 'אלה מסעי' נכתבה כנראה על ידי הרב הורוויץ, אך את ההקדמה הארוכה הכין הראי''ה קוק, שמתאר את השבר הנורא בהתרחקות היישוב הישן ממרכזי הכוח. היישוב החדש שנתמך על ידי יק''א והברון רוטשילד, ההסתדרות הציונית וחובבי ציון התחיל לערער על ההגמוניה שהייתה ליישוב הישן בכל הקשור לחינוך וחלוקת משאבים בארץ ישראל. מה גם שאבוי לבושה, ארץ ישראל מיושבת על ידי אנשים שאינם שומרי מסורת. האם הדבר בלתי הפיך? וכיצד קרה הדבר? לכן קובע קוק, כי יש לקרב את החלוצים החדשים ''רק ע''י זיק החיים המוסתר שמקורו בקודש, שעוד לא הספיק להיכחד, יש עוד תקווה להציל ולהחיות, ולהעמיד גם לנו בגליל עדר ד' במלוא הדרו.''

קוק לשיטתו, מתכוון לקרב את החלוצים לדרך האורתודוקסית האשכנזית. אין אזכור לעדות אחרות ביישוב. אנו יודעים, שהרבנים שהשתתפו במסע, היו רובם ככולם בני העדה האשכנזית האורתודוקסית. כנראה, שלא הייתה כוונה לשתף עדות אחרות כיוון שלא נמצאו מסמכים המעידים על חליפת מכתבים עם רבנים אחרים מחוץ לעדה האשכנזית. ההגמוניה על הדת, לפי קוק, צריכה להישאר בידי היהדות החרדית. ממש בראשית ההקדמה, מספר המחבר על יציאת החוברת 'אלה מסעי' בצמוד לכנסייה הראשונה של אגודת ישראל. אם כן, גם שאיפות פוליטיות לא מבוטלות יש במסע אל היישוב הציוני החדש...

הרב ידלר מוסיף, שהיה זה מסע של תשובה והתעוררות שהתמקד במצוות התלויות בארץ. הרב ידלר תכנן את המסע אך יוזם המסע היה כנראה הרב קוק עצמו. יתכן, שהיזמה למסע באה בעקבות תיאוריו הקשים של הרב ידלר על מצב הדת במושבות. על פי הרב זוננפלד, דווקא הרב ידלר היה היוזם והמארגן של המסע.

ידלר, העלה על הכתב את סדר וזמן נסיעתם של הרבנים לכל מקום ולכל מושבה. המושבות, קיבלו הודעה מבעוד מועד על הביקור. הרב ידלר, מדמה את המסע לקונסוליום של רופאים לחולה שמצבו חמור, שאין אז מספיק הרופא הרגיל. ביום השני לפרשת תולדות, י''ט מרחשוון, יצאו לדרך. הרבנים, לקחו עימם כלי מזון כי תכננו לבקר גם ביישובי החלוצים המובהקים כמו דגניה ומרחביה, שהיו ידועים ביחסם המחפיר לדת ולא רצו להגיע לאי נעימות. הרב ידלר נקרא 'שר הדרכים' על שום שהיה מורה הדרך במסע. במימון המסע השתתפו יקב ראשון לציון וקופת הפקוא''מ.

כאשר הגיעו הרבנים היו תוקעים בחצוצרות בכניסה לישוב, כדרך שהיו קוראים לאסיפה. הנסיעה נמשכה חודש ימים והסתיימה בט''ו בכסלו. חלוצי העלייה השנייה, היו חדורים תודעה של עשייה ובה ראו את המבחן העליון לכל הערכים. הייתה כאן כפירה בסמכות חיצונית, לרבות פריקת עול מצוות משמיים. החלוצים טיפחו את התרבות העברית כביטוי לשלילת זהותם הקודמת וחששו מפני ''מנטליות גלותית''.את מצוות הדת, שמהוות אורח חיים יום יומי ליהודי הדתי המירו בלאומיות, עבודה עברית ובעיקר עבודת האדמה, הגנה עצמית ולשון עברית. אלה היו הנורמות החדשות של החלוץ, גם אם לא קיים את כל 'המצוות' החדשות. יוסף חיים ברנר, מהבולטים שבסופרי העלייה השנייה, כתב שהיהודים החופשיים אינם זקוקים לדת היהודית שאיבדה מחיוניותה. הוא טען שיסוד מרכזי בדת מכוון להתרפסות בפני שמיים שיתנו פרנסה. היהודים בורחים מכל עבודה גופנית ולכן נזקקים לעזרת 'אבינו שבשמיים'. בקרב המשכילים והציונים הייתה ביקורת קשה על כספי החלוקה שמקיימים את רובו של היישוב הישן ולא מאפשרים יציאה למעגל העבודה.חלוצי העלייה השנייה טענו,שאורח חייהם הוא יהודי בדרכם. היהודי הדתי לעומת זאת הושפע מהסביבה הזרה בגולה וסטה מהיהדות הקדומה שהייתה בעלת ריבונות על הארץ. עולם ההשכלה, היה אנטי דתי בעיקרו וראה ביהדות את המחסום בפני הצטרפותם של היהודים כלאום לחיק האנושות.

לרב קוק היה ויכוח נוקב עם מנהיגי התנועה הציונית על עצם שליחותה. האם יש לראות בה יצירה מדינית בלבד או מפעל תחייה כולל – ראשיתה של התחדשות מקיפה, חברתית, תרבותית ודתית. העובדה שהתנועה הציונית עוסקת, לדעתו, רק בתחייתה הפיסית של האומה בבניין הגוף ולא בהתחדשות הרוח, הביאה אותו למסקנה שיש להקים תנועה גדולה מקבילה לתנועה הציונית, אשר תתמקד בבניין רוח האומה ותרבותה. הרב קוק עמד בתווך בין שני המחנות המתגוששים - היישוב הישן וההשכלה. הוא עצמו, היה שמרן מן הטיפוס הישן אך עם זאת רחב אופקים לא פחות ממשכילים חופשיים בני דורו. כבר עם עלייתו לארץ הגיע למסקנה, כי יש לפתוח דרך חדשה בחינוך שתכלול לימודי היסטוריה, פילוסופיה, ביקורת ופיוט ''למען לא יישארו תחומי מדע אלה רק בידי אלה שרוצים בהרס התורה ואמונת השם.''

יחסו לחלוצים היה חיובי בעיקרו כיוון שראה בהערכה רבה את מפעלם בכיבוש הארץ. הרב קוק התחבט בשאלה הכבדה, כיצד יתכן שאת תחילת הגאולה מובילים אנשים חילוניים? קוק מסביר, כי נשמת ישראל, שהיא סגולת אלוהים חיים, הולכת ומתגברת בתוכנו ומעוררת אותנו לתחייה. תנועת התחייה הלאומית בישראל מקורה בקודש והיא מגלמת את השאיפה העמוקה לגאולה. אך מצד שני משווה הרב קוק את הינתקות הציונות ממושגי הקודש כמחלה. לפי הרב קוק ישנם שני ערכים כלליים בחיים - קודש וחול. מושג הקודש נעשה כה נרפה אצל בני הדור עד שנעשה שם נרדף לרפיון וחולשה. חיי החול יכולים לשמש לפרסום ורכישת נפשות לזמן מוגבל אך חיי נצח לא יוכל החול לתת ולכן סופה של התנועה הציונית להתפורר. על כן הקודש חייב לשוב על כנו. הרב קוק אינו מקבל את קביעת הציונים שניתן להפריד בין לאומיות לדתיות, כיוון שזוהי נשמת האומה היהודית.

את היישוב הישן מדמה קוק לשורש עליו בנוי היישוב החדש. על ענפיו יהיו הניסיונות החדשים להקים מושבות. רק הדורות הבאים יוכלו לראות את הקשר האמיץ המאחד את השורש עם ענפיו. את האירוניה ההיסטורית שהמפעל הציוני הולך ומתגשם בשעה שרוב העם אינו דתי מסביר קוק בהבאת דוגמאות מהעבר. כבר בימי עזרא ונחמיה רוב השבים מהגלות היו דווקא הפסולים שמעשיהם לא היו מקובלים. גדולי הדור בחרו להישאר בגולה. המלך הורדוס, שלא היה שומר מצוות, הוא זה שבנה את בית המקדש ויש עוד דוגמאות רבות. אך קוק בכל זאת כואב את ''שיבת ציון על ידי כופרים''.

מטרת המסע אל היישוב החדש כפי שמעיד הרב קוק הייתה ''לדבר שלום ואהבת אמת אל אחינו הקרובים והרחוקים''. קוק טען שאין להרפות מהקשר עם היישובים החדשים וללכת על הוראה ידידותית. ''בעומק ליבם של החלוצים יש ניצוץ של קודש אלא שצריך להלהיב את הניצוץ ולחדור אל לב הפועל הצעיר. קוק היה מודע לאלטרנטיבה שפיתחו החלוצים ליהדות האורתודוקסית אותה הוא מייצג. בחוברת 'אלה מסעי' מציין קוק את התנהגות הפועלים בחוות פורייה לאחר תפיסת גנב. הם נתנו לו מקום לינה, האכילוהו והשקוהו. ''פה ראינו קרן אור מיושר הלב הישראלי הטבעי, איך הוא מתנוצץ בהיגלותו.'' מטרת העל כפי תיאר הרב קוק - קריאת שלום ואחדות בין היישוב הישן ליישוב החדש.

 

מסלול המסע בגליל התחתון

מרחביה – מורכבת משני יישובים שונים. הקואופרציה - חווה קואופרטיבית על פי שיטתו של פרנץ אופנהיימר שהיה כלכלן יהודי גרמני. תחילתה בקבוצת כיבוש של אנשי 'השומר' שעלו למקום ב-1910 כדי לעבד את האדמות שנרכשו על ידי הכשרת היישוב. החווה נוהלה כקואופרטיב בו עובדו האדמות במשותף על ידי המתיישבים. כל עובד קיבל שכר על פי תרומתו . בעת ביקור הרבנים היו במקום כ-120 פועלים. המושבה מרחביה בה ישבו אנשים שקנו אדמה פרטית ועסקו בחקלאות ומתן שירותים שונים לקואופרציה כמו אפיית לחם, תיקון נעליים ומתן עזרה רפואית. הדמות המרכזית במושבה הייתה של אליהו בלומנפלד, שהקים חווה פרטית בת 1000 דונם בסמוך לקואופרציה ובמרכזה בית אבן מרשים ביותר. ליד החווה ישבה קבוצה של עולי ציון שעלו מגלזגו- סקוטלנד ומשפחות בודדות שקנו אדמה ועסקו בחקלאות.

משלחת הרבנים נסעה מחיפה לעפולה ברכבת העמק. בתחנת עפולה קיבלו אותם אנשי מרחביה בעגלות. בפתח הקואופרציה, המתין לבואם המנהל שלמה דיק שהתקין מבעוד מועד לכבוד הביקור 14 מזוזות וקבע אותן בפתחי החדרים. האיכר נח זברסקי תושב המושבה מרחביה, שהיה יהודי אדוק, בישל אוכל כשר לחבורה.על פי גרשון גפנר, היה לאנשי מרחביה אינטרס לאירוח הרבנים ובעצם הם הוזמנו למקום. הדבר היה על רקע הצורך בחילול שבת בשמירה על השדות. לשמע מעשים אלה קמה צעקה בקרב חוגים חרדיים בירושלים, שהנה אנשי הקואופרציה מחללים שבת בפרהסיה.

היה חשוב לאנשי מרחביה, לקבל הכשר מהרבנים הנכבדים. ובאמת כאשר היו עדים הרבנים להתנפלות כזו מצד השכנים, אישר הרב קוק, שפיקוח נפש דוחה שבת. הרבנים האחרים נמנעו מלהביע דעה. הרב קוק, דיבר בשבחה של ההתיישבות ודיבר בהתרגשות על חידוש היישוב לאחר אלפיים שנה. ''עתה קמו בני בניהם של העברים וממשיכים במסורת ישראל.'' כך נתן הרב אישור לכשרותם של אנשי מרחביה להתיישבות. במרחביה היו כמה עימותים בין המתיישבים החילונים ובין הרבנים. המתיישבים טענו שאינם מתעניינים במצוות ולכן שמירת הכשרות, או השבת אינה מעניינם. לפנות ערב הגיעה הבשורה המרה כי בדגניה וכינרת נרצחו שני הפועלים, משה ברסקי ויוסף זלצמן. הרבנים נתבקשו לערוך להם אזכרה. לאחר דברי ההספד של הרב זוננפד, ההתרגשות הייתה רבה, אך אחד הפועלים התריס בפני הרב. הרבנים דרשו מעל הבימה בעניין שמירת השבת, חינוך הילדים, טהרת המשפחה ומצוות התלויות בארץ.

בהקשר להספד, לא ניתן שלא להתייחס לפולמוס שהיה זמן קצר לפני המסע בין הרב קוק לבין הסופר אז''ר. הרב קוק, השיב לסופר אז''ר בפנייתו להספיד חמישה שומרים שנהרגו על משמרתם כי אין להתאבל על אלה שפרקו כל עול מצוות ופרשו מדרכי הציבור. אין הם נכללים בכלל ישראל בעשיית המצוות והם בני חורין לעצמם. רק קרובי משפחתם רשאים להתאבל עליהם. הרב קוק מסביר, כי אין מתאבלים על ''פורשים מדרכי ציבור'' כלומר כפרים, אך משאיר פתח לקירוב לבבות בקובעו שאנשי 'השומר' ''אינם פורשים גמורים אלא מעשה תקופת ההתבוללות בידיהם.'' כלומר, הם עוברים עבירות, אך אינם פורשים מן הציבור. הרב קוק מתאר את ייסוריו על קבלת החלטתו. בביקור במרחביה לעומת זאת, הסכים הרב קוק להספיד את שני הפועלים שנהרגו בזמן הביקור. קוק, הושפע כנראה מהמסע עצמו.

חלק חשוב ממטרות המסע היה לקרב את הציבור החילוני אל חיק הדת. המעמד מול הפועלים ואולי השהייה במחיצת רבנים נוספים, הוסיפו גם הם לשינוי במדיניותו העיקשת שלא להספיד את אלה שפרקו כל עול מצוות. ראוי לציין, שהמספיד הראשי היה הרב זוננפלד והרב קוק רק הוסיף דברים משלו לאחר שזוננפלד סיים.

המקום הבא אליו נסעו הרבנים הייתה המושבה כפר תבור. מעניין, שבמסע לא נכלל ביקור בתל עדש, בו ישבו אנשי 'השומר' החל מאוקטובר 1913. יתכן שהמקום היה עדיין בשלבי הקמה או שאנשי 'השומר' לא היו מעוניינים בביקור, דבר שנראה לא סביר. המסע אינו מוזכר בזיכרונות אנשי 'השומר', שיישבו בתל עדש. בתיאור המסע על ידי הרבנים, לא מוזכרת ההתיישבות בתל עדש. בהנחה שהרבנים ביקרו בכל נקודות היישוב כולל בכינרת ובמרחביה, בה ישבו חלק מאנשי 'השומר', יש להניח שאם תל עדש הייתה קיימת כיישוב היו הרבנים מבקרים גם בה.

 

מסחה –כפר תבור

המושבה, מנתה 37 משפחות של איכרים שהגיעו בשני גלים. 28 משפחות ב-1901. ועוד 9 משפחות ב-1912, כאשר נקנתה אדמה נוספת והוקמו עוד 9 נחלות חדשות על ידי חברת יק''א. בחוברת 'אלה מסעי', יש דיווח על קבלת פנים חמה במיוחד במושבה כפר תבור. ועד המושבה, ביקש מהרבנים להתפלל מנחה בבית הכנסת וגם לקיים דרשות. מנהל בית הספר ענתבי התקשה להבין את הרבנים שדיברו ביידיש, שכן היה ספרדי אך מצוין שהיה שומר מצוות בניגוד למורים האחרים שהיו חופשיים. גם בכפר תבור נדרשו הרבנים להספיד את הפועלים שנרצחו בזמן שהותם במרחביה. כאן בא לידי ביטוי, הקשר הקרוב של האיכרים לאנשי העלייה השנייה למרות שבאו מרקע שונה. האיכרים היו ברובם בני העלייה הראשונה - מסורתיים, חלקם אפילו אדוקים ושומרי מצוות. לעומתם, אנשי העלייה השנייה שהגיעו לגליל היו ברובם רווקים, סוציאליסטים עם נטייה מסוימת למהפכנות. דבר זה לא מנע חיים משותפים וערבות הדדית. למרות זאת, היו חילוקי דעות קשים בין האיכרים לפועלים בנושא שמירה ועבודה עברית. למרות אדיקותם היחסית של איכרי כפר תבור, מצאו הרבנים ליקויים רבים בייחוד במצב החינוך שלו ייחסו חשיבות רבה. אנו רואים, שההתעסקות בחינוך היא אחד הדברים הבולטים במסע. ועד המושבה הוציא פרוגרמה לתיקון הליקויים.

לפי ספרו של הרב זוננפלד, היה ויכוח אם להישאר בכפר תבור או להמשיך לסג'רה ולבסוף הוחלט למרות קבלת הפנים היפה, להמשיך לסג'רה עוד באותו ערב כיוון שמצאו את מצב הדת מניח את הדעת.

 

סג'רה

בסג'רה צריך להבחין בין החווה שהוקמה על ידי יק''א, בה ישבו בעיקר פועלי העלייה השנייה לבין האיכרים שגרו במושבה. חוות סג'רה הוקמה ב-1900 על ידי יק''א כדי להכשיר איכרים לעבודה חקלאית עד לקבלת איכרות במושבות החדשות. בעת מסע הרבנים, ישבו במקום פועלים שעבדו בחווה, שהייתה מושכרת לאגודת נטעים שעסקה בחקלאות. בחווה, היו גם מבני הציבור ששרתו את איכרי המושבה. בית הכנסת, בית הספר, חנות מכולת, מלון ובית הפקידות. המושבה סג'רה, הוקמה ב -1902. בעת ביקור הרבנים ישבו במושבה 27 משפחות איכרים.

בסג'רה, אנו עדים לפולמוס מעניין, בין מהנדס מקומי שעבד בחוות סג'רה, לבין הרבנים בדבר נחיצותה של החלוקה. זו פעם ראשונה שמובאת ביקורת על התמיכה שמקבלים הרבנים וכל עדת מאמיניהם מיהודים בחו''ל, במקום לעסוק למחייתם בעצמם. הרבנים מודים שהחלוקה צריכה להינתן רק לעזרת נזקקים. יש לציין, שהחוברת הוצאה על ידי הרב הורוויץ האחראי על החלוקה בארץ וכנראה היה חשוב לו להכניס מילים אלה כדי להדגיש את נחיצותה של החלוקה לנזקקים. הוויכוח על נחיצותה של החלוקה, היה כנראה כבר אז חריף ביותר בין היישוב הישן לבין היישוב החדש. הורוויץ לא נשאר חייב ומוסיף את טענותיו כנגד רובו של היישוב החדש שגם הוא נתמך בעצם על ידי חלוקה משלו – הברון רטשילד, יק''א וכו'.

 

בית גן

נוסדה בשנת 1904. ב-1913 היו במושבה 17 איכרויות. שירותים אחדים (בית ספר), קיבלה המושבה, מהאחות הגדולה יבנאל שהייתה במרחק 1 קמ'. הרבנים עברו בבית הכנסת של המושבה והמשיכו למושבה הגדולה בבקעה - יבנאל

 

יבנאל

נוסדה ב-1901 והייתה המושבה הראשונה שהוקמה על ידי יק''א בגליל התחתון. בעת ביקור הרבנים היו בה 40 משפחות של איכרים. המושבה, הוקמה על ידי איכרים שומרי מסורת, שהתפללו בנוסח אשכנז. החיים במושבה התרכזו סביב בית הכנסת.[2] הרבנים, נכנסו למושבה רכובים על גבי סוסים שהובאו על ידי איכרי יבנאל כי לא ניתן היה להשיג שם עגלה. ביבנאל, היו ויכוחים בנושאים דתיים כבר בהקמתה. קבוצת האיכרים שבאו ממטולה, היו אדוקים ביותר והתנגדו לשליחת ילדיהם ללמוד בבית הספר של יק''א שלא לימד במתכונת של תלמוד תורה. האיכרים, הקימו לעצמם חדר מסורתי. קבוצת שנייה, שהגיעה מהחורן, הייתה ליברלית יותר ורצתה חינוך מודרני אותו סיפקה יק''א בבית הספר.התושבים קיבלו את הרבנים בשיר. לכבודם שחטו האיכרים אווזים ושמחו לכבוד הביקור ממש כמו בשמחת תורה. במושבה יבנאל התקיים ויכוח פנימי חריף בין האיכרים על אופי החיים במקום. על פי התיאור בחוברת 'אלה מסעי', איכרים רבים ביקשו את עזרת הרבנים מבחוץ כדי להקים תלמוד תורה. מולם, עמד מר צימרמן ראש הוועד והאיש החזק במושבה, שהיה ליברלי יותר ולא היה מעוניין בהתחרדות המושבה. מולו, עמד מר חיים, שתמך בעמדת הרבנים בדבר הקמת בית ספר לתלמוד תורה שיתחרה בבית הספר שהקימה יק''א. זו פעם ראשונה שאיכרים צידדו ממש בעמדת הרבנים ועוד מיוזמתם, לכן היה חשוב לרבנים להזכיר זאת בחוברת. ביבנאל עשו את השבת לאחר סעודת מלווה מלכה התאספו אנשי הוועד ומכובדים מהסביבה והרבנים דרשו בפניהם על החובה להקפיד במצוות התלויות בארץ, ובפרט בהפרשת תרומות ומעשרות. אחד מן האיכרים החדשים, התריס כנגדם שלא יהיה כדבר הזה. הרב קוק כעס וקיללו נמרצות. הרב זוננפלד הרגיעו ואמר: עוד יראה הרב שאיש זה יחזור בתשובה. בביקוריו הבאים של הרב ידלר במושבה עמד איש זה לצידו לעזרה. לאחר שהשתכנו אצל השו''ב ר' מאיר עקיבא המשיכו בדרכם לפורייה.

 

פורייה 

חווה חקלאית. נוסדה ב-1912 על ידי חברת 'אחוזת סנט' לואיס' מארה''ב במסגרת מפעל האחוזות שהגה ארתור רופין. באחוזה, נמצאו 35 פועלים בחורף 1913 על פי דיווחו של המנהל שמעון גולדמן.הרב ידלר לא מזכיר בזיכרונותיו את הביקור בפורייה. הרב זוננפד חותם בפורייה את תיאור המסע בזיכרונותיו ואינו מרחיב על המקומות הבאים. התיאור שנותן זוננפלד, מצוטט בעיקר מתוך החוברת 'אלה מסעי' התיאור של הביקור בפורייה ציורי ביותר. הפגישה עם הרבנים מלווה בשירים וריקודים. ממש הרמוניה הייתה בין הרבנים לפועלים. הרב קוק, ניצל את ההזדמנות והצטרף לרוקדים לבוש בגדי שומר. יש חשיבות רבה בתיאור הביקור בפורייה, בחוברת 'אלה מסעי' שמראה חווה צעירה עם פועלים אנשי העלייה השנייה שמקבלים את הרבנים בהתלהבות לא שגרתית.

 

כינרת

במקום התקיימו שני יישובים. החווה והמושבה. חוות כינרת הוקמה על ידי המשרד הארצישראלי ב-1908, כדי להכשיר את חלוצי העלייה השנייה לעבודה חקלאית כדי שיוכלו בעתיד לקבל נחלה משלהם. את הרעיון, קיבל ארתור רופין מחוות סג'רה שקדמה לה. המושבה כינרת, הוקמה ב-1908 בצמוד לחווה על ידי איכרים בני המושבות הוותיקות וכן פועלים מהעלייה השנייה. ב-1913, היו במושבה כ-8 משפחות של איכרים. בחוות כינרת, אין תיאור של ויכוחים גדולים עם הפועלים, אך הרבנים מדגישים את המצב הקשה בו נמצא המקום. אין מנהגי כשרות ולא נמצאה אפילו מזוזה אחת בכל החווה. לפי תיאור הרבנים, לא הורגשה כל תכונה מעצם ביקורם ואולי אפילו אדישות. התהום הייתה כל כך גדולה שהרבנים הבינו כנראה שכאן עליהם לוותר על המאמץ.

 

דגניה

ראשיתה של דגניה ב-1910. 12 פועלים מ'הקומונה החדרתית' החליפו את קבוצת הכיבוש, שישבה שנה אחת באום ג'וני (מ-1909) והחליטו להקים יישוב עצמאי על פי עקרונות השיתוף, שהובילו ליצירת הקבוצה הראשונה ממנה יצא רעיון ההתיישבות הקיבוצית. ב-1913 עברו חברי דגניה לנקודת הקבע שהייתה בנויה כחווה עם חצר סגורה, בסמוך למוצא הירדן מהכינרת. בעת מסע הרבנים היו במקום כ-20 חברים. [3] גם כאן יש רמיזה לאדישות מביקור הרבנים.

 

מלחמיה - מנחמיה

היישוב היהודי הראשון בעמק הירדן. נוסדה ב-1902 על ידי 21 משפחות איכרים. בעת מסע הרבנים שהו במקום 19 משפחות איכרים. ויכוח חריף התנהל בין מורי המושבה לבין הרבנים, בדבר השימוש בשפה בעברית. המורה זאב כרמי דרש שהרב קוק ידרוש בעברית. קוק מצידו טען שאולי איכרים אחדים אינם שולטים בשפה. ראש וועד המושבה חיזק את דבריו של קוק כאשר אמר שישנם איכרים שאינם מבינים עברית. אכזבתם הרבה של הרבנים הייתה למחרת, כאשר הלכו לטבול במקווה וגילו שהיה עזוב ולא שמיש. עימות נוסף נוצר כאשר המורים שגרו בסמוך לבית הכנסת לא הגיעו לתפילה ואפילו עמדו בחוץ בגילוי ראש. בפרטיכל ועד המושבה, הוחלט לתקן את נושא התרומות והמעשרות ולברר עם ועד הרבנים איך ניתן לשפר את ענייני החינוך הדתי. הוחלט להגן על חילול השבת ולתקן את המקווה.

 

תוצאות המסע ולקחיו

כדי לבדוק מה היו תוצאות המסע, נבדוק את השינויים ביישוב וביחס לרבנים בעת המסע השני שאליו יצא הרב קוק ב-1927. המסע זכה לסיקור עיתונאי בעיתונות התקופה וגם בזו של הישוב הציוני החילוני. עיתון 'דבר' מעיד שהרב קוק זכה לקבלת פנים חמה ולבבית. במרחביה (המושב), הייתה קבלת פנים בבית הכנסת שעדיין לא נבנה במסע הראשון. העיתון, מספר על מסיבת עיתונאים שנערכה בבית הרב מיד לאחר המסע. עיתונאים רבים, הגיעו לשמוע על רשמי הביקור מפי הרב בסיורו בנקודות ההתיישבות. הרב קוק בעצמו, הדגיש את השינוי לטובה בענייני היחס לדת ביישובים בהם ביקר ב-1913.

יתכן שתשובותיו של הרב היו מגמתיות ואולי אמר את דבריו בגלל אינטרסים מסוימים וישנה האפשרות שמצב הדת באמת השתפר לדעתו של הרב קוק. במסע הנוסף לא הייתה משלחת רבנים מפוארת שהצטרפה לקוק כמו במסע הראשון. אך מסע זה, זכה להיות מתוקשר אפילו בעיתונות החילונית. הדבר קשור אולי למעמדו של קוק שהפך רב ראשי לכל ארץ ישראל בחסות השלטון הבריטי המנדטורי. לרב הייתה יכולת לשלוט במשאבים שקשורים לשירותי הדת.

הפעם נסע הרב ברכב יחד עם הרב מאיר ברלין (בר אילן) והרב א''י הכהן בורוכוב. בכל מקום אליו הגיעו, התלווה אליהם הרב המקומי. כך בעמק יזרעאל – הרב דוד הכהן קוק רבה של עפולה אחיו של הראי''ה קוק, בגליל – הרב ורנר מראש פינה ובשומרון – הרב דב כהן מחדרה. הרב ציין במסיבת העיתונאים, את ההתקדמות במצב הדתי מאז הביקור הראשון. הוא היה מציאותי יותר. לנוכח תיאורו של המצב הדתי, הוא טען כי אין כל התנגדות עקרונית לדת ואין מומרים להכעיס. 

הרב קוק העדיף שלא להיות נקודתי בדרשותיו ובנאומים הנלהבים שנשא דיבר בעיקר על אהבת ישראל. התנהגותו זו בולטת בייחוד בישובים הרחוקים מהדת, בקבוצות ובמושבות הפועלים. ''המצב לא יתוקן על ידי נרגנות אלא על ידי אנשים היודעים להוקיר את החלוציות ואת התמסרות החלוצים לקיום האומה.'' לשיטתו של הרב קוק, ככל שאתה חש ריחוק מן האדם כן יקשה עליך להשפיע עליו בטווח המיידי, אך לעולם אין להתייאש מהשפעה שתניב בטווח הרחוק. אלא שדברים אלה אמורים על יהודי חילוני שיש להחזירו בתשובה, אך לאנשי היישוב החדש החלוצים יש מעמד שונה. חלק מהחלוצים הצעירים שבו לארץ ישראל ליסוד הלאומי שלנו אבל עדיין לא שבו לייסוד הדתי. אי אפשר להפריד בין שני יסודות אלה שהם אחד והאהבה היא השיטה הנכונה לאיחודם. עיקר דאגתו של קוק הייתה לטווח הארוך.

במסע הראשון היו אלה המורים והפועלים שהובילו את הקו המרדני נגד השפעת הרבנים. האיכרים, היו בדרך כלל פסיביים (למעט מקרים בודדים כמו פתח תקווה, יבנאל וכו'). העבודה החקלאית הייתה כל עולמם. עניני קודש לא היו בראש מעיניהם. גם הרבנים הבינו שהשפעתם על דור הבנים במושבות יכולה להיות דרך החינוך ולכן פעלו להקמת חדרים לתלמוד תורה. הדבר התאפשר רק במושבות בהן היה מוטיב דתי דומיננטי. ארבעה תלמודי תורה הוקמו ביוזמת הרבנים לאחר המסע. ביבנאל, כפר תבור, ראש פינה וזיכרון יעקב. שניים הוקמו, בשתי המושבות הגדלות והמרכזיות של הגליל התחתון.

בכפר תבור, לשם נשלח ר' יצחק כהן נ''י. ביבנאל, לשם נשלח ר' משה פרוש נ''י (סבו של ח''כ מאיר פרוש). על פי עדותו של הרב ידלר הצליח משה פרוש יתר על המידה וכמעט ולא נשארו תלמידים בבית הספר החילוני. התקציב לפרנסתם הגיע מקופת אמסטרדם. בסופו של דבר, נציג יק''א בגליל התנכל למורה ודרש מהאיכרים ביבנאל לסגור את הת''ת ואת בית הכנסת כיוון שהוקם ללא אישור הפקידות. האיכרים היו מזועזעים מהדרישה לסגור את בית הכנסת בו התקיים הת''ת.את הקשר עם היישובים, המשיך הרב ידלר שהיה ממונה על התרומות והמעשרות והיה מבקר לעיתים קרובות במושבות וההתיישבות העובדת שהחלה לקום - מושבים וקיבוצים. הרב ידלר מספר בזיכרונותיו, על ההשפעה הרבה של אותם רבנים על אנשי המושבות. במושבה אחת בה לא הותקן מקווה טהרה, השמיעו הרבנים דברים חוצבי להבות אש שממש הרעידו את בני המושבה. המקווה הותקנה ורבים חזרו בתשובה. התיאור ציורי מדי, הכוונה למושבה למנחמיה.

זוננפלד מתאר בספרו: ''בכל מקום אליו הגיעו הרבנים עזבו כולם מלאכתם והחיים ממש נעצרו כדי לחלוק כבוד לרבנים. היו שאמרו מי יתן לנו ביקור רבנים כגון זה לכל הפחות פעם בשנה, כי ראיית הרבנים בלבד עשתה עליהם רושם בל ימחה, כי לעולם היו רגילים לראות במקומם רק גלוחי זקן ומגודלי בלוריות.''בכל המקומות בהם ביקרו הרבנים התקינו מקוואות כשרות עם סידורים לחמם את המים וכן הקימו בכל המושבות ועדים לשמירת השבת ויתר ענייני הדת. התיאור אולי מוגזם ואין אזכור באילו מקומות התלהבו יותר מביקור הרבנים ובאילו פחות. התיאור של הרב ידלר נשמע אופטימי מידי נוכח ידיעתנו את מצב שמירת הדת במושבות גם אחרי מסע הרבנים. במושבות עצמן לא השאיר מסע הרבנים רושם כמו שמתאר אותו הרב ידלר. בספר חמישים שנות התיישבות בגליל התחתון, שמאגד בתוכו את סיפורן של מושבות הגליל התחתון בעיקר על פי זיכרונות המייסדים, נכתב בהקשר למסע הרבנים בצורה מאד מעורפלת, שהגיעה משלחת רבנים בקשר לשאלת השמיטה.

שני הצדדים צברו טענות אלה כלפי אלה. לעיתים לא עמדו אנשי המושבות בהתחייבויותיהם. רבני ירושלים בדקו ומצאו שהחיטה ביבנאל טובה לעשיית מצה שמורה ולכן שלחו את הרב ידלר שיקפיד על התרומות והמעשרות כדי שהחיטה תהיה כשרה למהדרין. הרב חרל''פ כותב בספרו, שהמסע עשה רושם עז על הפועלים הצעירים ביישובים הציוניים. הוא מציין שדרשתו של מרן הרב (אין ציון איזה רב, אך כנראה שהכוונה לרב קוק עצמו), התקבלה במחיאות כפיים סוערות. זהו תיאור נאיבי שמייפה את המציאות.

בקונטרס אלה מסעי נכתב: ''באנו בשעה מאוחרת מעט אך לא מאוחרת לגמרי.''יתכן שהדבר היה נכון לגבי חלק מאיכרי המושבות, לולה תפחה המציאות על פניהם של הרבנים. העימותים הגדולים בזמן המסע, בעיקר עם אנשי העלייה השנייה ועם מורים במושבות, שלהם הייתה השפעה רבה על אורח החיים במושבה, לא השאירו סיכוי רב לשנויים מפליגים באורח החיים של הדור הצעיר במושבות עד כדי חזרה בתשובה וחזרה לחיי מסורת אדוקים לפי הדרך האורתודוקסית כפי שחלמו הרבנים בהנהגת הרב קוק.

עיסוקם במצוות התלויות בארץ, שהיו דבר בלתי מוכר עד ימי העלייה הראשונה שכן לא היו בנמצא עד אז חקלאים יהודים במספרים הולכים וגדלים כפי שהחל בעלייה הראשונה והשנייה, היווה מכשול להתפתחות החקלאות שגם כך סבלה מקשיים רבים. היו איכרים שהתלוננו שלקיחת מעשרות ותרומות לא משאירה בידיהם פרנסה ראויה. שיווק התוצרת התבסס בעיקר על השוק היהודי המקומי. האוכלוסייה הדתית, חששה מבעיות כשרות ולכן, אחת הסיבות ליציאה למסע אותה מציינים הרבנים היא תיקון הליקויים הקשורים במתן כשרות לגידולים החקלאיים במושבות היהודיות, כפי שדיווח בסיוריו הרב ידלר. עובדה היא שיקב ראשון לציון היה אחד מהמממנים של המסע והיה כנראה בעל אינטרס לשווק את תוצרתו ליהודי ירושלים ויפו הדתיים, שהיוו עדיין רוב ביישוב היהודי בארץ. מתן כשרות מהרבנים הייתה חשובה מאד.

האיכרים היו עסוקים בעבודה הקשה. כל שאיפתם הייתה, להיות איכרים עבריים בארץ ישראל. הם בזו ללמדנות יתרה ולמקצועות היהודיים המסורתיים בגולה. ילדיהם חונכו על ברכי פקידות הברון החילונית. חלק גדול מבני האיכרים, למד רק בבית הספר העממי שבמושבות ומיד בסיומו המשיך בעבודות המשק. אנשי העלייה השנייה, היו חדורים רוח מהפכנית אנטי דתית שלא אפשרה לחזור לאורח חיים דתי אורתודוקסי וגם לא חלקי. מאורעות מלחמת העולם הראשונה, השאירו את הרב קוק והרב הורוויץ מחוץ לגבולות הארץ.

השפל בו נמצא היישוב הישן לאחר המלחמה, הצהרת בלפור, שעתה היפה של ההסתדרות הציונית שהחלה בצעדים ליישוב הארץ ובתנופת עלייה, הפכו את היישוב הישן והאוכלוסייה החרדית שבו לקבוצה שולית יותר ויותר בחברה הישראלית המתגבשת. כספי החלוקה של הפקוא''ם שהיו גורם דומיננטי במימון מסע הרבנים ותלמודי התורה, נפגעו כתוצאה מהמלחמות באירופה. הדרך האורתודוקסית, כפי שרצה הרב קוק, לא הפכה לדרך מרכזית ביישובים החדשים.

היישוב החדש קיים את הדת בדרכו שלו. החגים בקיבוצים ובמושבות קיבלו זיקה חקלאית יותר. החינוך החדש יצר זיקה עם סיפורי התנ''ך וגיבורים קדומים מימי מרד בר כוכבא והמרד בגדול. נוצרה יהדות בעלת קשר לאומי לארץ שבזה לסממנים דתיים אורתודוקסים אותם ביקשו הרבנים לחזק כפי שציין הרב קוק. לשאלה האם בסופו של דבר הצליח המסע לקרב בין הזרמים השונים ביישוב היהודי בארץ התשובה מורכבת, אך אנו רואים, שדרכו של הרב קוק הצליחה להביא לשיתוף פעולה של כל הזרמים ביישוב היהודי בארץ במוסדותיו שהחלו להתגבש בימי המנדט הבריטי. דרכו של הרב קוק לא הפכה לפטרונית על היישוב בארץ.

 

מורן גל-און

 

 

ביבליוגרפיה

ספרים

אבידור הכהן שמואל, האיש נגד הזרם, הוצאת ספר, ירושלים, תש''ל.

 

איש שלום בנימין, הרב קוק בין רציונליזם למיסטיקה, הוצאת עם עובד.

 

גוטמן אריה, מיישוב למושב עובדים, מושב מרחביה, 1991.

 

גל-און שבתאי, ארץ האיכרים האמיתיים, כפר תבור, 2002.

 

הדני יעקב, הרב קוק וההתיישבות החילונית, משרד החינוך והתרבות. 

 

זוננפלד שלמה זלמן, האיש על החומה, ירושלים, תשל''ג.

 

חרל''פ יעקב משה, הד-הרים, ירושלים, תשי''ג

 

יאדלר בן ציון, בטוב ירושלים, ירושלים, תשנ''ד.

 

יזרעאלי שמואל, היה זה או חלמתי חלום, תל יוסף, 2003.

 

ירון צבי, משנתו של הרב קוק, ירושלים, תשל''ד.

 

לובראני אליעזר, ספר מרחביה הקואופרציה, תל אביב, תשכ''א.

 

לוין ה, אלה מסעי רשימת - מסע הרבנים, הוצאת קול המבשר, תשס''א.

 

מיכאלי בן ציון, החוות החקלאיות, מילא, תל אביב, 1977.

 

עבר הדני אהרון, חמישים שנות התיישבות בגליל התחתון, מסדה, 1953.

 

קבוצת דגניה א', דרכה של דגניה - סיפור 50 שנות הקבוצה, תל אביב ,1961.

 

קוסטיצקי אברהם, בטרם האיר הבוקר, משרד הביטחון, תל אביב, 1988.

 

קוק אברהם יצחק הכהן, חזון הגאולה, ילקוט דברים על תחית עם ישראל ובנין הארץ, האגודה להוצאת ספרי הראי''ה, ירושלים תש''א.

קוק אברהם יצחק הכהן, אגרות הראי''ה, כרך שני: תרע''א – תרע''ה, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשכ''ב.

 

רגב יואב, בית גן מושבה בגליל התחתון, אחיאסף, תל אביב, 2005.

 

שפר בארץ - ספר זכרונותיה של משפחת שפר ביבנאל, יבנאל, 1991.

 

מאמרים

 

אליאב. מ, ''מסע הרבנים למושבות הגליל'', בתוך: פרקים בתולדות החברה היהודית, ירושלים, תש''ם.

 

אלמוג שמואל, ''ערכי דת בעלייה השניה'', בתוך: ציונות ודת, ירושלים, 1994.

 

ויינהרץ. י, ''ציונות ואורתודוקסיה'', בתוך: ציונות ודת, ירושלים, 1994.

 

פרנקל אריה, ''אלה מסעי – מסע הרבנים למושבות הגליל בשנת תרע''ד'', בתוך: סיני ירחון לתורה ולמדעי היהדות, ירושלים, תשמ''ה.

קוק אברהם יצחק הכהן, ''על במותינו חללים'', בתוך: מאמרי הראיה, ירושלים תשמ''ד.

 

שפירא אניטה, ''המוטיבים הדתיים של תנועת העבודה'', בתוך: ציונות ודת, ירושלים, 1994.

 

שפר בארץ, עמ' 152.[3] לוין ה, אלה מסעי, עמ' 45.[4] שם, עמ' 44.